ארץ ישראל | מקרא ביכורים ווידוי מעשר | 8
בשיעור זה נעבור ממצוות הבאת הביכורים אל מצוות מקרא ביכורים.[1] כבר ראינו כיצד כמה מהדינים הנוהגים בהבאת הביכורים אינם תואמים את הכללים הרגילים במצוות התלויות בארץ, וקושרים ישירות בין מצוות ביכורים לבין מורשת אבותינו בארץ ישראל. התוכן וההקשר של מקרא ביכורים מוסיפים ותומכים בקשרים אלה. יתירה מזאת, הניגוד בין מקרא ביכורים לבין הקריאה המופיעה בפרשה הסמוכה, "וידוי מעשרות", מדגיש את המסר הייחודי ואת הסמליות של כל אחת מפרשיות אלה.
מקרא ביכורים ווידוי מעשר
אף שהמצווה להביא ביכורים נזכרת פעמיים בספר שמות (שמות כ"ג, י"ט; שמות ל"ד, כ"ו), התורה מרחיבה על מצווה זו בספר דברים, בסוף נאום המצוות של משה רבנו, נאום המשתרע על חמישה עשר פרקים. שם התורה גם מלמדת על מצוות מקרא ביכורים, ומעמידה בסמוך אליה את מצוות וידוי מעשר – המצווה האחרונה בנאום.
מכיוון שמדובר בשתי מצוות קריאה אשר שתיהן קשורות למצוות חקלאיות התלויות בארץ, ואשר אין בינן לבין המצוות הקודמות בנאום קשר ישיר – עומדים מקרא ביכורים ווידוי מעשר כיחידה בפני עצמה.[2] עם זאת, בחינה מעמיקה יותר מגלה כי שתי המצוות שונות מאוד זו מזו. למעשה, הניגוד ביניהן יכול לשפוך אור על כל אחת מן המצוות בפני עצמה, על הקשר הרב-מימדי שלנו לארץ ישראל, על ברית האבות וברית סיני באופן כללי, ועל טיב הקיום היהודי כפי שעולה מרשימת המצוות בספר דברים.
מקרא ביכורים מספר סיפור לאומי, רחב יריעה, החוזר אל שחר הקיום הלאומי של עם ישראל: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כ"ו, ה'). הוא מתמקד ביחסי הקב"ה ועם ישראל לאורך ההיסטוריה, משעבוד מצרים ועד הכניסה לארץ המובטחת:
"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו, ז'-ט').
כפי שאמרנו בשיעור 20, מקרא ביכורים מתמצת את ברית בין הבתרים במבט לאחור, ולכן בחרו בו חז"ל כבסיס לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר. ביסודו, מספר מקרא ביכורים את סיפורה של ברית האבות, המתחיל מאבותינו עצמם ומגיע לשיאו עם פירות ארץ ישראל שמביא האיכר הזה למקדש.
וידוי מעשר, לעומת זאת, מציג חשבון נפש אישי מאוד:
"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת... כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (דברים כ"ו, י"ג).
כאן אין סיפור, אלא רק חזרה על פרטי מצוות של ארץ ישראל:
"לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (דברים כ"ו, י"ד).
בקיצור – הברית אותה משקף וידוי מעשר היא ברית סיני – ההלכה על אופייה המשפטי כפי שהוא מוכר לנו, ללא הקשר היסטורי ומתמקד בעיקר בהתנהגותו האישית של האדם.
יתירה מזאת, מקרא ביכורים ווידוי מעשר משקפים לא רק את ברית האבות וברית סיני, בהתאמה, אלא גם מדגישים את המאפיינים הבולטים של כל אחת מבריתות אלה. ראשית, האופן השונה בו הדובר מתייחס את עצמו אל מורשתו בולט מאוד. בעוד שבוידוי מעשר מתייחס הדובר להקפדתו של פרטי הברית – "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם) – המביא ביכורים אינו מתמקד כל כך בציות לברית, אלא בשותפות בה. לאחר שמביא הביכורים סוקר את ברית האבות, הוא רק מציין את העובדה שגם הוא עצמו חי בהקשר הברית הזו, והדבר מסומל בביכורים אותם הוא מביא: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כ"ו, י'). בוידוי מעשר, לעומת זאת, הפרט ומחויבויותיו האישיות עומדים במרכז, ורק בסוף הוא מציב אותן בהקשר רחב יותר של "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ" (דברים כ"ו, ט"ו).
שנית, בעוד שמביא הביכורים מספר את הסיפור ותו לא, וידוי מעשר מסתיים בתפילה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" (דברים כ"ו, ט"ו).
עסקת החליפין הנרמזת כאן מפורשת במשנה: "עשינו כמה שציוית עלינו, אף אתה עשה עימנו כמו שהבטחתנו" (מעשר שני ה, יג). כמקור להבטחה זו, מביא רש"י עסקת חליפין ברורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כ"ו, ג'-ד') – שהתורה מקשרת ישירות למעמד הר סיני (ויקרא כ"ו, מ"ו). מכיוון שוידוי מעשר משקף את האופי ה"חוזי" של ברית סיני, למביא המעשר ישנה הזכות המלאה לפנות לקב"ה, ה"צד השני" בעסקה, ולדרוש ממנו לעמוד בהתחייבותו.
בניגוד לכך, מביא הביכורים אינו דורש דבר. הוא אינו מחפש שכר על מעשיו, אלא שמח בעצם השתתפותו בברית האבות, המסומלת בפירות הארץ אותם הוא מעלה. עבור ברית האבות, השותפות בברית אינה תנאי לברכה אלא מטרה בפני עצמה, והיא-היא מה שחוגג מביא הביכורים.
ולבסוף, באמצעות הבנה זו אנו מבינים את עוצמת הסיום שמקרא ביכורים ווידוי מעשר ביחד נותנים לנאום המרכזי של ספר דברים. כל אחד מן הוידויים מקפל בתוכו מימד אחד של החוויה היהודית המקיפה. יחד, הם מחייבים אותנו להתמסר מחדש לברית הכפולה שמעצבת את חיינו ומחויבויותינו, במיוחד לגבי ארץ ישראל. כשיאו של מקבץ מצוות העוסקות ברובן בחיים בארץ ישראל, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו, מקרא ביכורים ווידוי מעשר מזכירים לנו בתמציתיות את הקשר מרובה-הפנים שלנו עם ארצנו האהובה, כמקום של קדושה וייעוד גם יחד, כמו גם עם הקב"ה וציוויו באופן כללי יותר.
הבדלים בין הלכות מקרא ביכורים להלכות וידוי מעשר
אם אכן התכנים של מקרא ביכורים ושל וידוי מעשר כה שונים זה מזה, יש לצפות שגם הדינים הנוהגים בהם יהיו שונים. ניתן לחשוב על כמה דוגמאות לכך:
1 – דרישות מקדימות
ההבדל ההלכתי הבולט ביותר בין מקרא ביכורים לוידוי מעשר נמצא בדרישות המקדימות על מנת שניתן יהיה לומר אותם. מכיוון שהעניין בוידוי מעשר הוא הצהרה על קיום הדינים במלואו, כל סטייה קטנה מכוונתם,[3] גם כזו שאין בה עבירה על הלכה מפורשת,[4] עשויה למנוע את האפשרות של אמירת וידוי מעשר. אמירת מקרא ביכורים, לעומת זאת, וההשתתפות בברית האבות עצמה, אינה תלויה בדקדוק ההלכה של האדם. כל עוד האדם "חי את הברית" – דבר המיוצג בעצם הבאת הביכורים – הוא מוזמן לעלות למקדש ולהביע את מחויבותו. כך, המכשול העיקרי באמירת מקרא ביכורים הוא ניתוק הקשר בין האדם לבין אדמתו בארץ ישראל, למשל מי שהפריש ביכורים ולאחר מכן מכר את שדהו (ביכורים א, ז).
2 – צורת הקריאה
על מקרא ביכורים להיאמר בלשון הקודש, בעוד שוידוי מעשר יכול להיאמר בכל לשון (סוטה לב.). מסתבר שהבחנה זו משקפת את אופיין השונה של שתי הקריאות. מקרא ביכורים הוא הכרזה פורמלית הקשורה בראש ובראשונה לחוויה הלאומית של עם ישראל, ורק באופן עקיף לאדם הפרטי, כשותף בגורל הלאומי. אמירתו אינה מעשה של ביטוי עצמי, אלא אירוע בו מביא הביכורים קושר עצמו למשהו המתעלה מעל נסיבותיו האישיות שלו עצמו. בשל כך, עליו לקרוא מקרא ביכורים בלשון המקור. וידוי מעשר, לעומת זאת, הוא הצהרה אישית ולכן יכול לעבור התאמה ללשונו של האדם הפרטי.[5]
3 – החריגים
המשנה במעשר שני ה, יג-יד מחריגה גרים מאמירת וידי מעשר מכיוון ש"אין להם חלק בארץ". בשל כך, אין הם יכולים לומר "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" – לפי פירוש המשנה לרמב"ם; או "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ" (דברים כ"ו, ט"ו), כפי שהרמב"ם מנמק במשנה תורה (הל' מעשר שני יא, יז; ראו במהדורת פרנקל). עם זאת, לגבי מקרא ביכורים פוסק הרמב"ם (הל' ביכורים ד, ב-ג) שגר מביא אף שהוא אומר "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (דברים כ"ו, י'). מהו ההבדל?
השאלה הופכת למורכבת יותר כשבוחנים את מעמדן של נשים בכל אחת מן המצוות. מכיוון שנשים לא נחלו בארץ, המשנה פוטרת נשים ממקרא ביכורים, בשל מילים אלה – "האדמה אשר נתת לי" (ביכורים א, ה). מצד שני, אין התייחסות של המשנה לגבי וידוי מעשר בנשים. ספר החינוך כותב בפירוש שרק גברים אומרים וידוי מעשר (מצוה תרז). הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מתייחס לנושא, דבר המביא את ר' משה סולובייצ'יק ("בדין גר מביא וקורא", קובץ חידושי תורה, עמ' 2) ואת מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ("נטילת חלק בארץ ישראל על ידי שבט לוי", מנחת אביב, עמ' 91-92) לטעון שהן גברים והן נשים אומרים וידוי מעשר.[6]
לכל הפחות, יכולתו של הגר לקרוא מקרא ביכורים אינה עולה בקנה אחד עם הוצאת הנשים מכלל מקרא ביכורים והוצאתו שלו עצמו מכלל וידוי מעשר. יתירה מזו, לדעת ר' משה סולובייצ'יק והרב ליכטנשטיין, יש לנו תמונת ראי: גר אומר מקרא ביכורים אך לא וידוי מעשר, בעוד שאישה אומרת וידוי מעשר אך לא מקרא ביכורים!
תשובות רבות הוצעו לשאלה זו.[7] מתודולוגית, אנו מחפשים תשובה שתציב לא רק הבחנה טכנית בין מקרא ביכורים לוידוי מעשר, אלא תתאים גם להבנה רחבה יותר של ההבדלים שבין שתי המצוות.
מהר"י קורקוס, מפרש הרמב"ם מן המאה השש-עשרה, מעיר על הבדל קטן בין הלשון של מקרא ביכורים לבין הלשון של וידוי מעשר. במקרא ביכורים, מביא הביכורים מכריז שהוא בא אל הארץ "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כ"ו, ג'). הוא מזכיר קודם כל את שבועת ה' לאבות, ולאחר מכן מייחס את השבועה גם לזרעם – "לתת לנו". בוידוי מעשר, הסדר הפוך: "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ". המתוודה מתייחס בראש ובראשונה לאדמתו שלו, אך אז מוסיף ואומר שהוא נחל אותה מן האבות. במקרא ביכורים, הקורא מתייחס לברית האבות כולה ומנסה למצוא את מקומו בה; בוידוי מעשר, המתוודה פותח בנחלת האדמה שלו ואז מקשר אותה למסגרת הרחבה יותר של ברית האבות.
כיצד נוגעת הבחנה זו לחוסר העקביות לגבי גרים? המהר"י קורקוס מסביר לגבי מקרא ביכורים:
We can say that because [the Land of Israel] belonged to our Avot, it is not problematic if [the convert] includes himself within the rest of the children of Avraham, even though, truthfully, he has no share [in the Land]; for he is not saying that this field is [his] by force of [God’s] oath, rather, that He swore to give the Land to the entire nation of Avraham’s children. This is not true regarding [viduy] ma’aser, in which [the confessor] specifies that his right to the field is by dint of the oath.
הנקודה הראשונה של מהר"י קורקוס, שהגרים שייכים באופן בסיסי להבטחת ה' את ארץ ישראל לאבותינו, מזכירה אמירה דומה של הרמב"ן. גרים יכולים לומר מקרא ביכורים, כותב הרמב"ן, "מפני שהן בני אברהם וראויין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים[8] שראוין לירש ואין להם ואעפ"כ הרי הם כשאר כל האדם" (רמב"ן בבא בתרא פא.).
הוצאת גרים מירושתו של אברהם אבינו היא תקלה היסטורית. באופן בסיסי, הגר יכול להכריז על עצמו בגאווה כזרעו של אברהם[9] וכשותף בברית שנכרתה עם אבותינו על ארץ ישראל.
יתירה מזו, הגר יכול לייצג ברית זו. אם יש לו אדמה, ראשית פירותיה מסמלת את הבטחתו הנצחית של הקב"ה לאבות שזרעם יירש את ארץ ישראל, אף שהגר נצרך לרכוש את השדה הספציפי הזה. הגר מספר על ברית האבות, לא עליו עצמו, ולכן העובדה שלא נכח בחלוקה ההיסטורית של הארץ לנחלות אינה מעלה ואינה מורידה. בתור זכר, הוא שייך לקבוצת בני ישראל המחזיקים יחד בארץ,[10] ולכן יכול לכלול את עצמו בביטוי "לתת לנו".
בוידוי מעשר, לעומת זאת, המתוודה מצהיר שיש לו חלק ממשי בארץ מכוח השבועה. הוא אינו עוסק בברית האבות באופן מופשט, אלא מייחס את אחיזתו שלו בארץ לשורש זה – דבר אותו הגר אינו יכול לעשות. כפי שמסביר מהר"י קורקוס:
Even though [the Land] belongs to our forefathers, it doesn’t make sense [for a convert] to say that God gave him, as He swore, for there was no oath on this, and he does not have a share [in the Land] by force of the oath.
במילים אחרות, הקב"ה מבטיח לאבות שהם ינחילו את הארץ לזרעם, אך שבועה זו לאבות אינה נוגעת לגוי שמתגייר.
כאן, כך נראה, ישנו פער בין הבעלות הפרטית לבעלות הלאומית. הגרים משתתפים באחיזה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל, האחיזה התלויה בברית האבות, אך אין הם יכולים לתלות בברית האבות את בעלותם האישית. נשים, לעומת זאת, נמצאות בעמדה ההפוכה. כאשר הן יורשות נחלה, כמו במקרה של בנות צלפחד (ראו במדבר כ"ז, ו'-י"א), בעלותן על הקרקע נובעת מבעלות האבות על הקרקע. מכיוון שכך, יכולות הן לומר "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ" בהקשר של וידוי מעשר. עם זאת, בעלותן הפרטית אינה מייצגת את האחיזה הלאומית של עם ישראל בארץ, הנובעת מברית האבות, מכיוון שהארץ הופקדה באופן בסיסי בידי האנשים, על מנת שיכבשו וכך יירשו.[11]
וידוי מעשר וברית אבות
שאלה אחת נותרת. הסברו של המהר"י קורקוס, שמקרא ביכורים מתמקד בברית האבות, עולה בקנה אחד עם מצוות הביכורים כפי שהוצגה עד כה. עם זאת, טענתו כי וידוי מעשר יכול להיאמר רק על ידי מי שזכותו לארץ נובעת "מכוח השבועה", פחות מובנת. על כל יהודי, בין אם נולד ככזה ובין אם גר, להקפיד על קיום דיני התרומות והמעשרות, בין אם ירש את אדמתו ובין אם קנה אותה. הצהרה על קיום הדינים שייכת במידה שווה לכולם. מדוע הבטחת הקב"ה לאבות שייכת בכלל לוידוי מעשר?
יתכן שהתשובה לשאלה זו נמצאת בהקשר המסוים בו נזכרת בוידוי ברית האבות. אין היא מופיעה בחלק בראשון של הוידוי, בו האדם מצהיר על הקפדתו בדינים, אלא בפסוק האחרון, בו האדם מבקש ברכה. באשר לקיום מצוות, כולנו שווים; אך אנו נבדלים, כפי הנראה, ביכולתנו לבקש ברכה בארץ ישראל בתמורה. יתכן שהברית הטמונה בוידוי מעשר שייכת אך ורק לאלו הנוחלים את הארץ ישירות, מכיוון שיחד עם הארץ הם גם מקבלים אחריות לשמור עליה רוחנית. נראה כי בנוסף לברית סיני הכללית, ישנה ברית ספציפית לגבי ארץ ישראל ומצוותיה, שאת האחריות לה נושאים בעיקר אלו שירשו את הארץ מאבותיהם ואבות-אבותיהם. בעוד שכל בני ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, רק אלו שנוחלים את ארצם "מכוח השבועה" יכולים להזכיר בתמורה את הבטחות הקב"ה.[12]
סיכום
במהלך מרבית שיעור זה, השתמשנו בוידוי מעשר בעיקר כאמצעי להצגה – על דרך ההנגדה – של מקרא ביכורים והקשר שלו לברית האבות. מקרא ביכורים מבטא את המבט הרחב על ההיסטוריה האופייני לברית האבות, בניגוד למבט הצר יותר והממוקד בפרטים של וידוי מעשר. עם זאת, מצד הוצאתו של הגר מן הכלל, למדנו שהבטחת הקב"ה לאבות שייכת, במידה מסוימת, גם לוידוי מעשר. האם הבנה זו מערערת את אופן בו חילקנו בין הדברים, ואת ההבחנות שפיתחנו?
ניתן להציע שוידוי מעשר אינו חותר תחת ההבחנה שבין ברית אבות וברית סיני, אלא מאיר נקודה נוספת לגבי ברית האבות. בעוד שתוכנה של ברית האבות שונה מזה של ברית סיני, חלק מהותי מבריתו של הקב"ה עם אבותינו הוא עצם הציפייה לברית מקיפה יותר שתיכרת עם זרעם. העיצוב של ייעודו של עם ישראל, בזמנו של אברהם אבינו, מניח שבעתיד תינתן לעם ישראל התורה.[13] באופן דומה, הבטחת ארץ ישראל לזרעם של האבות מניחה שעם ישראל בהמשך הדרך יתחייב במצוותיה וישמר אותן.
כך, מזמור ק"ה בתהילים מציג את ברית האבות, אך ממשיך לתורה ולמצוות:
"כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ: וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: בַּעֲבוּר[14] יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"ה, מ"ב-מ"ה).
אין זה מפתיע, אם כך, שמזמור זה קושר את ירושת הארץ לקיום תורה ומצוות, מכיוון שארץ ישראל מרכזית – ואפילו תלויה – בברית סיני, וזהו מסר שחורז את ספר דברים.[15] מה שמפתיע הוא שהמזמור בתהילים תולה מימד זה של ארץ ישראל בכך שקב"ה זוכר את "אברהם עבדו". ברור כי הרעיון של ברית המקשרת את הארץ למצוות לא נולד לראשונה בברית סיני, למרות שהתוכן של ברית זו שונה מהסגנון ה"ערכי" של תוכנה של ברית האבות. זהו איפוא מרכיב מרכזי של התמונה השלמה של ארץ ישראל, עוד מאז ההתגלויות הראשונות לאברהם אבינו.
מכיוון שכך, כאשר התורה, בספר דברים, מקשרת בין הפריחה החומרית של הארץ לבין שמירת המצוות, היא מזכירה את האבות. דוגמה ברורה לכך היא הפסוק החותם את הפרשה השנייה בקריאת שמע:[16] "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים י"א, כ"א).[17] ברית האבות אינה המקור ממנו נובעת באופן ישיר החובה לקיים מצוות הנזכרת בפרשה (דברים י"א, י"ג), אך היא בכל זאת היסוד עליו נשענת השקפת התורה לגבי שגשוג רוחני בארץ ישראל.[18] כך, אם עם ישראל מפר את ברית סיני בארץ ישראל, הוא עוקר במידה מסוימת את מטרתה המקורית של ברית האבות.
וידוי מעשר מוסיף ומלמד אותנו שיחד עם הזכות האישית לנחלה בארץ ישראל באה גם האחריות לשמור על החזון הגדול הזה. כאשר גוי מתגייר, הוא יכול להשתתף בברית האבות ולהביא ביכורים מהאדמה שרכש, וגם לקיים את המצוות התלויות בארץ באמצעותה. אף על פי כן, כל עוד בעלותו על האדמה נובעת מיוזמת הרכישה הפרטית שלו, ולא מ"כוח השבועה", הרי שהברית הנוגעת לארץ ישראל אינה תלויה בנאמנותו לחזונו של הקב"ה לגבי הארץ, ששורשו בברית עם אבותינו. צאצאיהם הישירים של אבות הם אלו שיורשים מחויבות זו יחד עם שדותיהם ופרדסיהם, כך שרק הם יכולים לומר את וידוי המעשר, הכולל בתוכו את המחויבות ואת שכרה.
ברית האבות עוטפת את ברית סיני, וברית סיני כוללת בתוכה את ברית האבות. הנחלת הקב"ה לאבות את הארץ, צופה, ביסודה, את ה"מצוות התלויות בארץ" העתידות להינתן בסיני, וברית סיני מקדישה לכל הפחות שתיים מתוך תרי"ג המצוות – הבאת ביכורים ומקרא ביכורים – לציון ברית האבות בארץ ישראל. כמה שניסינו להפריד שתי בריתות אלה זו מזו, הן משולבות זו בזו באופן שיוצר חוויה מאוחדת שהשלם שבה עושה על סך מרכיביו. כך אנו מוצאים את עצמנו, בצורות שונות, נענים גם למורשת האבות וגם למחויבות סיני, נאמנים לשתי הבריתות ונרגשים מהשגב של שתיהן יחד – ובראש ובראשונה בארץ ישראל.
לעיון נוסף:
1. כיצד הקריטריונים למקרא ביכורים שונים מהקריטריונים להבאת ביכורים? כיצד נסביר את הקטגוריה של אלו ש"מביאים ואינם קוראים" (ביכורים א, א-ד)?
2. בשיעור זה, הבחנו בין בעלות לאומית לבין בעלות פרטית על אדמת ארץ ישראל. האם שני סוגי בעלות אלה תואמים שני מימדים שונים של ארץ ישראל? נזכור שהגרי"ד סולובייצ'יק ואחיו ר' אהרן רואים שניהם את הבעלות הלאומית כבסיס ל"שם" ארץ ישראל (הגדרה 2), שאינו בטל לעולם (ראו מו"ר הרב צבי שכטר, נפש הרב עמ' 81-82). בעלות פרטית, לעומת זאת, עשויה להיות הכרחית על מנת לקיים את קדושת האדמה במלואה (הגדרה 5). ראו רמב"ם הל' תרומות א, י וחידושי הגר"ח שם, כמו גם הרב אהרן ליכטנשטיין, "קניין עכו"ם בארץ ישראל", מנחת אביב, עמ' 49-68. עם זאת, גם מצוות ביכורים דורשת ככל הנראה בעלות פרטית. ראו גיטין מז.-:.
3. לדעת רבי מאיר, לויים קוראים מקרא ביכורים אך לא כהנים (תוספתא ביכורים א, ב). עם זאת, לא אלה ולא אלה אומרים וידוי מעשר (מעשר שני ה, יד). האם ההבחנות שהעלינו לעיל יכולות להסביר עמדה זו? ראו גם הרב אהרן ליכטנשטיין, נטילת חלק בארץ ישראל על ידי שבט לוי, מנחת אביב, עמ' 91-106.
4. בתורה, מצוות ברכת המזון משולבת בהודאה לקב"ה על ארץ ישראל (דברים ח', י'). שתי נקודות מעוררות את תשומת הלב בהקשר זה:
1- הגמרא בברכות מח: קובעת שיש להזכיר הן את ברית המילה והן לימוד תורה בברכה השנייה של ברכת המזון, מכיוון שבזכות שתי מצוות אלה – כך מסבירים המפרשים – עם ישראל נוחל את הארץ (ראו רש"י ומאירי).[19] האם שתי מצוות אלה מייצגות את ברית האבות וברית סיני, בהתאמה?
2- הגמרא בברכות כ: שואלת האם מדאורייתא נשים פטורות מברכת המזון. הטעם לפטור אותן אינו ברור. רש"י מסביר ש"הארץ לא נתנה לנקבות להתחלק". אם כך, עולה שאלה אחרת: מדוע כהנים (לדעת רבי מאיר) וגרים חייבים בברכת המזון?[20] הרשב"א מציע כי מכיוון שהארץ נתנה לזכרים באופן כללי, גם גרים זכרים חייבים להודות לקב"ה על הארץ.[21]
התוספות מציעים הסבר אחר לפטור נשים מברכת המזון מן התורה. יתכן שנשים אינן חייבות בברכת המזון מכיוון שהן פטורות מברית מילה ותלמוד תורה. לדעת התוספות, נראה שהחיוב בברכת המזון בא יחד עם האחריות להיות זכאי לארץ, אחריות שאינה מוטלת על הנשים.
לפי כל אחת מגישות אלה, לאיזה אספקטים של ארץ ישראל מתייחסת ברכת המזון? ביחס לתכניו והחייבים-והפטורים, האם ברכת המזון דומה יותר למקרא ביכורים או לווידוי מעשר?
5. הערנו קודם שרש"י מביא את פרק כ"ו של ספר ויקרא כמקור ל"ברית בזעיר אנפין" עם ארץ ישראל ומצוותיה. עם זאת, המצווה המדוברת שם היא מצוות השמיטה (ראו ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה). מעשרות, שהם המוקד של וידוי מעשר, אינם נזכרים שם. כאשר הצגתי שאלה זו למורי הרב מנחם ליבטאג, הוא העיר שהכתוב בדברים י"ד, כ"ב-ט"ו, א' קושר מעשרות לשנת השמיטה; כך שתיהן קשורות זו בזו (ראו גם רש"י כתובות כה.). האם ישנם הסברים חלופיים להסברו של רש"י?
6. במהלך שיעור זה התייחסנו אל המעשרות כאל מצווה קלאסית של ברית סיני. עם זאת, חז"ל מוצאים את מצוות המעשרות כבר אצל יצחק אבינו (ראו רמב"ם הל' מלכים ט, א). כיצד הדבר עשוי להשפיע על דיוננו?
להערות ושאלות:
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)