ארץ ישראל (י) – נסיגה מארץ ישראל (כז)

  • הרב יהודה לב גולדברג

בשיעור הקודם בחנו גישות שונות לישוב ארץ ישראל. בשיעור זה, ניישם את הדיון העקרוני שלנו בעיון באחת המחלוקות הציבוריות הכי סוערות במדינת ישראל – ההצעה לוותר על ריבונות בחלקים מארץ ישראל מסיבות ביטחוניות ומדיניות.

אף ששאלת ישוב ארץ ישראל העסיקה את הפוסקים הרבה לפני המאה העשרים, היא הפכה לשאלה מרכזית במיוחד לאחר הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. כאשר עלתה השאלה האם לוותר על שטחים שנכבשו זה-עתה, ניסו בעלי ההלכה להגדיר במדויק את גבולות האחריות כלפי ארץ ישראל, ואת הנסיבות בהן ניתן לוותר על חלקים ממנה. התעורר ויכוח בין הרב יוסף דב סולובייצ'יק בארה"ב, שראה באפשרות לוותר על חלקי ארץ ישראל אפשרות קבילה – לבין דמויות מן הציונות הדתית בארץ, ובראשן הרב צבי יהודה קוק (ראש ישיבת מרכז הרב),[1] שהחזיק בעמדה מגבילה יותר.

בשיעור זה, נבחן כמה מהטיעונים העיקריים שנאמרו בדיון זה וננסה להאיר אותם באור חדש, מנקודות המבט של ברית סיני וברית האבות. אסתמך, בחלק מן הדברים, על עבודתם היסודית של הרב ד"ר קלמן נוימן והרב יאיר קאהן, שעסקו בעמדותיהם המנוגדות של הרי"ד סולובייצ'יק והרצי"ה קוק ותלמידיהם מאז מלחמת ששת הימים ועד תכנית ההתנתקות ב-2005.[2]

 

"שטחים תמורת שלום"

לאופן בו אנו רואים את הציווי לכבוש וליישב את ארץ ישראל ישנן השלכות מרחיקות לכת לגבי האפשרות של מדינת ישראל להפיק רווח באמצעות נסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. כמובן, ריבוי השיקולים המדיניים, החברתיים, האידאולוגיים והביטחוניים, שאת כולם יש לשקול בכובד ראש, הופכים את ההחלטה הזו למורכבת מאין כמותה, והחברה הישראלית חלוקה בנושא זה כבר למעלה מחמישים שנה.

עם זאת, לפחות בית מדרש אחד, המיוצג במידה רבה על ידי החוג שסבב את הרצי"ה קוק ועל ידי תלמידיו, טען בעקביות שוויתור על שטחי ארץ ישראל הוא איסור ברור על פי ההלכה, גם אם נגיע למסקנה שוויתור כזה יביא תועלת. לאור האופן בו הרמב"ן מנסח את המצווה לכבוש את ארץ ישראל ולא "לעזוב אותה ביד האומות", הרי שוויתור על חלקי ארץ ישראל הוא אסור לחלוטין, מצד הדין, כמעט בכל הנסיבות. יתירה מזו, דעה זו סבורה כי מכיוון שבדרך הטבע במלחמה ישנן גם אבדות – נקודה אותה מביא המנחת חינוך (מצוה תכה) – הרי שהגדרת הרמב"ן את כיבוש ארץ ישראל כ"מלחמת מצוה" משמעותו שגם נימוק של פיקוח נפש אינו יכול להצדיק נסיגה.[3]

מספר רבנים, ובכללם מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ומו"ר הרב יהודה עמיטל, ערערו על מהלך זו מטעמים שונים.[4] בקצרה:

1. יש דעות שחולקות על הגדרת הרמב"ן את ישוב ארץ ישראל.

2. הרמב"ן עשוי להסכים כי הציווי לצאת למלחמה לצורך כיבוש הארץ התבטל בגלות. רק החובה האישית של ישוב הארץ קיים במצבנו הנוכחי.[5]

3. גם אם הציווי לצאת למלחמה עדיין קיים, אנחנו לא יכולים לממש את התנאים של מלחמת מצווה, כמו הדרישה לשאול באורים ותומים של הכהן הגדול.[6]

4. ייתכן שריבונות פוליטית לא נחשבת ככיבוש של הארץ, ולכן החזרת שטחים לא בהכרח תיחשב הפקרתה.

5. ייתכן שקביעת הרמב"ן ש"לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם של האומות" היא במצב של אדישות. פשרה מחושבת, גם אם כואבת, לא מגיעה לכדי פריצת הגדר של הרמב"ן.

6. ניתן לחלוק על מסקנתו של המנחת חינוך. בעוד שמלחמה מניחה אבידות בנפש, מדובר בנגזרת של כל אקט מלחמתי, ולא בעיקרון מנחה של כל מטרה שלשמה מכריזים מלחמה.[7] לפיכך, ניתן עדיין לגבור על יישוב ארץ ישראל משיקולים של פיקוח נפש, כמו ברוב המצוות שבתורה.

7. אפילו אם נקבל את טענתו של המנחת חינוך, אי אפשר להעלות על הדעת שלאנשי צבא ופוליטיקאים לא יהיה מרחב תמרון בקבלת החלטות אילו ניצחונות אינם שווים את מחיר הדמים.

קבלה של אחת מטענות הנגד הללו מנטרלת את הטיעון ההלכתי נגד פשרה מדינית מטעמי פיקוח נפש, ומוביל במקום לעמדה שהביע הרב סולובייצ'יק זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים: "אסור לרבנים או למי שהוא לדבר בשם התורה, כי אין להחזיר אף שעל אחד של אדמה בשעה ששלום יציב יכול להציל אלפים ורבבות מאחינו היושבים בציון".[8]

 

הרמב"ן או הכתוב?

בנוסף לכל האמור, נראה כי לעיתים הרבנים האלו מתנגדים אינטואיטיבית לעצם הרעיון של לצקת את יישוב ארץ ישראל לתוך תבנית הלכתית, במיוחד לגבי שלמות הארץ. הרב עמיטל, כשהתייחס לשמחה הספונטנית שפרצה ביישוב היהודי בכ"ט בנובמבר 1947 בעקבות הכרזת האו"ם, אמר: "לא שמחנו בגלל דברי הרמב"ן, אלא בגלל קיום חזונו של הרצל". בניגוד לדברי הרצי"ה, שראה את חלוקת הארץ כאסון (ארץ הצבי, 2), המשיך הרב עמיטל: "אנחנו, היהודים הפשוטים שאני רואה את עצמי כחלק מהם, לא ידענו על הרמב"ן. ידענו שיש עצמאות ישראלית וריבונות יהודית בארצו, ועל כך שמחנו".[9]

כמו כן, הוא הביע את דאגתו כלפי המגמה של פורמליזם הלכתי והשפעתו על הציונות:

"אף האידיאולוגיה של הציונות הדתית הושפעה מאווירה זו של "אין היהדות אלא הלכה". הציונות עצמה הוגדרה בכלים של חובה הלכתית ודברי הרמב"ן שמצוות ישוב וכיבוש הארץ נוהגת לדורות הפכו ליסוד מרכזי בתורת הציונות הדתית ובחינוך הציוני הדתי".[10]

נימה דומה של התנגדות למסגור המחויבות שלנו לארץ ישראל בתוך ההלכה הפורמלית אני מוצא אצל הרב סולובייצ'יק:

"לדעת שארץ ישראל נתונה לנו בשלמותה לא צריכים להיות רב ומורה הוראה בישראל. גם תינוק של בית רבן הלומד פרשת "לך לך" יודע ע"ד הבטחת הארץ לאברהם אבינו ועל אודות ההלכה כי "ארץ ישראל מוחזקת היא" בידינו מאבותינו"[11]   (מכתב לפרופ' סימון).

במקום אחר, מנגיד הרי"ד סולובייצ'יק במפורש בין אלו המעלים על נס את דברי הרמב"ן ובין גישה המעדיפה לחתור למקורות ראשוניים יותר. הוא טען כי טענתנו על ארץ ישראל “is not because of what we find in the Ramban, but because every verse in the Torah testifies that Eretz Yisrael belongs to us” (quoted by R. Kahn and R. Neuman, “A Rabbinic Exchange,” 164n). גם אליבא דהרי"ד סולובייצ'יק וגם אליבא דהרב עמיטל, היתפסות עם דעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות מעוותת את הבסיס והאופי של הציונות הדתית ומובילה לקביעות הלכתיות במקום שבו אין להן כלל מקום.

 

יישוב ארץ ישראל כערך

כמובן, בעוד שבית המדרש האחרון שהוזכר משחרר למעשה את המנהיגים הפוליטיים של מדינת ישראל מציווי הלכתי מפורש, הרי שהוא נוטל אחריות על עצמו להציע מסגרת אחרת לדיון לגבי מחויבותנו לארץ ישראל. על נקודה זו נסוב חלק גדול מן הביקורת שנשמעת מחוגי מרכז הרב על גישתם של הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל. אם אין אנו מקבלים שישנו ציווי הלכתי מפורש ליישב את ארץ ישראל חרף הסכנות, כך נטען – הרי שנותרנו עם גישה פציפיסטית, שלא הייתה מייסדת את ישיבת הר עציון על אדמות גוש עציון ב-1968 (בראשה עמדו הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין), ואף לא הייתה מכריזה על הקמת המדינה ב-1948![12]

בתשובה לכך, נוכל להצביע כאן על ברית האבות. גם אם בהלכה אין עמדה מסוימת לגבי פשרה טריטוריאלית, אין זה אומר כי ישוב ארץ ישראל הוא פעולה ניטרלית שניתן להזניח ברגע שמתעורר מעט קושי. הייעוד של עם ישראל, כפי שאנו מבינים אותו מתוך ברית האבות, מחבר אותנו לארצנו, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית. אין צורך להכיר משנה בכלים על מנת לחוש התעלות רוחנית בארץ ישראל, או להכיר את דעת הרמב"ם לגבי הסמיכה על מנת להבין את מרכזיותה של הארץ לסיפור הלאומי של עם ישראל. באופן דומה, ובעקבות הרי"ד סולובייצ'יק, אין צורך לסבור כמו הרמב"ן על מנת להתאמץ עבור הארץ ויישובה. כל שעל האדם לעשות הוא לקבל את מורשת אבותינו ואת בריתו של הקב"ה איתם. 

כך, הערך של ישוב ארץ ישראל, גם ללא ציווי מפורש, מסביר את ישוב ארץ ישראל בדורות האחרונים (בידי ציונים ולא-ציונים!), אך גם מאפשר רמה של עמימות וגמישות בתחום המדיני, מעבר למה שגישה הלכתית יכולה לאפשר. מאחר שערכים מטבעם פחות קשיחים מהלכות, ברית האבות אינה מספקת תשובה נחרצת לכל שאלה שעל הפרק. פשרה טריטוריאלית תיתכן בנסיבות מסוימות אך פחות מכך בנסיבות אחרות; כמובן, גם במסגרת תפיסה כזו ניתן לומר שפשרה אינה מוצדקת בשום מצב. יתרה מזו, הערך של יישוב ארץ ישראל עשוי להיות לעיתים יותר תובעני מאשר ההלכה. למשל, תפיסות שאינן מכניסות את שיטת הרמב"ן ומניין המצוות שלו לדיון אינן מונעות עצמן מאחריות כלפי ארץ ישראל. עדיין מוטל עליהן לעמוד בדרישות ברית האבות ובקריאה העולה ממנה בנסיבות היסטוריות מסוימות אלה – תהיה הבנתן את הקריאה הזו כאשר תהיה.

 

כאשר ערכים מתנגשים

בנוסף, כפי שהדגשנו בשיעור 5, אין דרך סלולה לפתרון התנגשות בין ערכים כפי שיש דרך לפתרון התנגשויות בין דינים שונים בהלכה. כך לגבי הערכים השונים של ברית האבות, אך כך גם עשוי להיות המצב כאשר ישנה התנגשות בין ממדים שונים בתוך אותו הערך. כפי שהתבאר באורך, ברית האבות מציגה גישה רב-מימדית לארץ ישראל, ולא תמיד משתלבים מימדים אלו זה בזה ברמה המעשית.

הרב עמיטל התייחס במפורש להתנגשות מן הסוג הראשון. הוא הוטרד מאוד מההתנגשות בין ערך יישוב הארץ לבין הערך של עם ישראל. הוא ראה את העיסוק ביישוב הארץ כבא על חשבון אחדות עם ישראל, התמיכה בציונות והישרדות הזהות היהודית בגולה. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הוא קונן על כך שבציונות הדתית "אנחנו מרבים לדבר על סכנה הנשקפת לארץ ישראל השלמה, אך כמעט ולא נשמע קול של חרדה באשר לסכנה הנשקפת לעם ישראל השלם" ('מסר פוליטי או מסר חינוכי'). יתירה מזאת, הוא קבע לעצמו היררכיה ברורה בין הערכים האלה:

"הרגשתי אפוא חובה לצאת בריש-גלי ולהכריז כי יש סולם ערכים ביהדות, ומי שאינו מבדיל בין קודש לקודש, סופו שלא יבדיל בין קודש לחול, והסדר בסולם שלושת הערכים שעליהם אנו מדברים הוא: ישראל, תורה וארץ ישראל. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ-ישראל"   (שם).

מכיוון שכך, המשיך הרב עמיטל, על מדינת ישראל להביא בחשבון את תגובת יהודי הגולה לכל צעד שהיא עושה. חיזוק הזהות היהודית אצל יהודי התפוצות, בין אם באמצעות עידוד עלייה ובין אם באמצעים אחרים, קודם להרחבת האחיזה בשטחי ארץ ישראל.[13]

לרב עמיטל הייתה עמדה נחרצת גם בנושא קרוב. אם ניצבת מולנו הברירה בין "להעדיף יותר יהודים בא"י בפחות אדמת קודש תחת שלטון יהודי, או פחות יהודים בא"י ויותר אדמת קודש תחת שלטון יהודי, נעדיף לבחור באפשרות הראשונה" (שם). עבור הרב עמיטל, הבחירה מתבססת על כך שהוא העדיף את עם ישראל על פני ארץ ישראל, והוא ראה בהגברת העלייה לארץ הכרח לצורך הישרדותו של עם ישראל לאורך זמן. עם זאת, הוא הודה, שאלה זו יכולה להתעורר גם לגבי עניינים הנוגעים לארץ עצמה, ובנסיבות אלה לא תהיה תשובה ברורה.

במונחים שלנו, נשאל מה יותר חשוב עבור הארץ – האם קדושת האדמה (הגדרה 5, ואולי גם הגדרה 3), או היות ארץ ישראל מקומו של עם ישראל (הגדרה 2)? מכיוון שכל אלו גורמים בתוך הערך של ארץ ישראל, כל אחד מהם משקף את מחויבותנו העמוקה והאוהבת לארץ, וצאצאיו של אברהם אבינו עשויים להתווכח ביניהם לאיזה גורם לתת משקל רב יותר, באופן כללי או בנסיבות מסוימות. למעשה, ניתן לראות כי עניין זה לאמיתו של דבר הוא מה שמהווה את קו פרשת המים בין הגישות הנוגדות בתוך הציונות הדתית שהצגנו קודם, יותר מאשר ההבנות השונות של השגת הרמב"ן לספר המצוות. אם הרב עמיטל שמח בעת הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר, בעוד שהרצי"ה בכה, מסתבר שהדבר משקף הבדלי דגשים בתוך הערך של ארץ ישראל עצמו.[14]

ישנה השלכה נוספת לראיית ארץ ישראל כערך, ולא כהלכה. כפי שהעלינו בשיעור 5, העדפת ערך אחד על פני ערך אחר אינה מבטלת לחלוטין את הערך האחרון. בעוד שבהלכה ישנו מדרג חשיבות, ודינים מסוימים גוברים על דינים אחרים, טבעם הפלורליסטי של ערכים מביא לכך שהעדפת האחד אינה שלילת האחר ולכן היא באה עם מחיר מורגש. מי שמחלל שבת מתוך פיקוח נפש אינו צריך לחוש ולא בדל של אשמה,[15] ומי שמגיע למסקנה שבשל פיקוח נפש נדחתה מצוות ישוב ארץ ישראל עשוי גם הוא לעשות כן ללא רגשות אשם. לעומת זאת, עבור מי שרואה את ישוב ארץ ישראל כערך, הצורך להתפשר ולמסור משטחי הארץ לזר כואב בכל הנסיבות.

כך הרב ליכטנשטיין, שתמך ללא בושה במאמצים להשיג פתרון מדיני לגבי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימם, היה באותה מידה איתן בדעתו שדבר כזה לא יכול לנבוע מצמצום תחושת האחריות כלפי הארץ:

"אין פינה, ולא אבן, אין רגב עפר שעליהם נכון הוא לוותר בקלות או מתוך אנחת רווחה... חלילה לנו מלהתייחס באדישות, כאילו לא איכפת לנו, מגודלה של הארץ. "גדולה יותר, גדולה פחות, חלק יותר, חלק פחות". חלילה לנו. וכי יכול אדם להתייחס באדישות לחלק מחלקי ארץ ישראל?"   ('בין ויתור לפשרה').

לדעת הרב ליכטנשטיין, אמן אמיתי של חשיבה פלורליסטית, המוכנות לפשרה אינה סותרת את הערך של הארץ. באופן מפתיע, הרב ליכטנשטיין הביא מתוך הזדהות את דברי הרצי"ה קוק לגבי תכנית החלוקה של האו"ם![16] הרב ליכטנשטיין האמין בכל ליבו בערך שהניע את הרצי"ה, גם אם לא הסכים עם ההשקפה המדינית שלו.[17]

 

פורמליזם הלכתי בארץ ישראל?

לבסוף, המחלוקת לגבי נסיגה מחלקי ארץ ישראל מחזירה אותנו לנושא המוכר מתחילת סדרת השיעורים (שיעור 2). בקצרה, ניסוח הרעיון של ברית האבות נולד מתוך שאלה: כיצד נתמודד עם דילמה שההלכה אינה מתייחסת אליה, אך ברור לנו שמעורבת בה שאלה מוסרית או דתית? עם זאת, ראינו גם פתרונות אחרים לבעיה זו, כולל שלילת עצם קיומה; דהיינו, הטענה שההלכה מעצם טבעה כוללת את כל המחויבות הדרושה מן היהודי. עלינו להעמיק בהלכה וליישם אותה בדקדקנות בכל מצבי החיים – אך היכן שנגמרים המושגים ההלכתיים, מסתיימת גם חובתנו.

לדעת הרב קלמן נוימן והרב יאיר קאהן, נטיות בעד ונגד פורמליזם הלכתי משחקות תפקיד משמעותי בוויכוח לגבי נסיגה משטחי ארץ ישראל שראינו לעיל. למשל, בניגוד לקריאתו של הרי"ד סולובייצ'יק לרבנים להימנע מכניסה לשאלות הפוליטיות הנוגעות לפשרה טריטוריאלית, כותב הרב אברהם שפירא (ראש ישיבת מרכז הרב לאחר פטירתו של הרצי"ה):

"לכל מי שיש בו ריח של תורה ידוע ומקובל וברור שכל בעיה בחיים אשר תחת השמש נמצא לה פתרון בתורה... והן משום שכמעט אין בעיה שלא יהיה כרוך בה ישירות או בעקיפין תוצאה של דין ממש"   (עיתון "הצופה", 10.11.1967).

במקרה זה, התשובה לדעת הרב שפירא היא שישנו איסור הלכתי שאינו נדחה אלא בנסיבות הקשות ביותר, ושעל פיו יש לקבל את כל ההחלטות הנוגעות לארץ.

בדומה לכך, הרב שפירא והרב ליכטנשטיין אחזו בעמדות מנוגדות לגבי תכנית ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. בעוד שהרב שפירא פסק באופן נחרץ שאסורה ההשתתפות בפינוי הישובים, הרב ליכטנשטיין סבר שההלכה משאירה מספיק מרחב תמרון לממשלה על מנת לבצע מהלך שכזה. כפי שהוא הבהיר מאוחר יותר בחליפת מכתבים עם תלמידו וחתן בנו של הרב שפירא, הרב אברהם ישראל סילבצקי, אין משמעות הדבר שלממשלה ישנו היתר לעשות ככל העולה על רוחה, אלא שיש לה הזכות ואף החובה לנסות לפעול לפי מיטב הבנתה את האינטרסים של מדינת ישראל בכל מצב.

הרב ליכטנשטיין אינו מרחיב בהקשר זה על העקרונות האמורים להנחות – או לכל הפחות להגביל – את מקבלי ההחלטות, מלבד שיקולי בטחון. תלמידו של הרב ליכטנשטיין, הרב יובל שרלו, מוסיף עוד זווית:

"ישנם מצבים חורבניים וקיצוניים שבהם רשאית ממשלה לומר שהיא לא יכולה למלא את מצוות ישוב הארץ במלואה... אבל זה רק בתנאי שנקודת המוצא תהיה של חובה כלפי ארץ ישראל. יש לנו חובה הלכתית, מוסרית, היסטורית, כלפי הארץ."[18]

בלי לדון בפרטי עיקרון זה,[19] אני סבור כי מה שמחפש כאן הרב שרלו הוא מחויבות לגורמים המרכיבים את ברית האבות. גם אם ברית סיני אינה קוראת לכיוון פעולה מסוים, העקרונות של ברית האבות קובעים את המסגרת בתוכה אנו דנים. יתירה מזאת, ברית האבות עשויה להיות בסיס משותף לשיח כלל-ציוני, דתיים וחילוניים כאחד. בשיעור 17, זיהינו את המרכיב של עם ישראל כרכיב-ליבה של הברית, ומתוך כך כוח מאחד בין כל אגפיה של הציונות. הרב שרלו, כך נראה, מציע שמחויבות זו לארץ היא מרכיב-ליבה באופן דומה.

בכל אופן, הרבנים קלמן נוימן ויאיר קאהן מסכמים את עמדתו של הרב ליכטנשטיין:

"Rav Lichtenstein sees the mitzva to inherit the land in its entirety (even in the context of a milchemet mitzva) not as an imperative which puts a government on "automatic pilot", but rather as a goal whose complete attainment must be weighed in light of military, political, social and economic circumstances"   (179).

ממכתביו של הרב ליכטנשטיין, טוענים הרבנים קאהן ונוימן, איננו יכולים לעמוד על הבנתו המדויקת את מצוות ישוב ארץ ישראל ואת גבולותיה של המצווה. מה שברור הוא שהרב ליכטנשטיין מכיר בכך שבהקשר זה קטגוריות הלכתיות מותירות מרווח תמרון גדול להערכותיהם של המדינאים וצוותי הייעוץ שלהם.

הרב סילבצקי, לעומת זאת, מסרב לצאת מהאזור הברור של הגדרות הלכתיות. הוא דוחה את הנימה אותה משלב הרב ליכטנשטיין, הן לגבי שיקולי ביטחון והן לגבי יישוב ארץ ישראל, שאינן נובעות ישירות מקטגוריות הלכתיות מוגדרות. יתירה מזאת, כאשר הרב סילבצקי כן מודה בכך שישנה מגבלה מעשית על היכולת לדון בנושא בצורה הלכתית – מכיוון שלא כל הנתונים בשטח ידועים לנו – פתרונו הלכתי גם כן: במקרה של ספק, "שב ואל תעשה עדיף", כאשר במקרה של ההתנתקות, משמעות הדברים הייתה להשאיר את היישובים על כנם. הרב ליכטנשטיין, מצידו, מסרב לקבל שניהול ענייניה של מדינה יתבסס על פסיביות ו"שב ואל תעשה" בכל מקום בו יש משתנים שאינם ידועים. אמנם, אף שגם הרב ליכטנשטיין וגם הרב סילבצקי אינם משתמשים במפורש במושג "פורמליזם הלכתי", הקורא מתרשם שישנו פער בין הדוברים המודע להם, המביא לכך שזהו מעין דו שיח של חרשים.

 

הלכה, ערכים ופשרה

נקדים ונאמר כי עמדתו של אדם לגבי פורמליזם הלכתי אינה בהכרח מנבאת את עמדתו לגבי פשרה טריטוריאלית. אדם יכול לקבל את הרעיון של פורמליזם הלכתי אך לפסוק נגד הרמב"ן, או לכל הפחות נגד ההבנות הקיצוניות יותר של שיטתו. לשיטה זו, האחיזה בארץ ישראל הופכת ל"דבר הרשות" לחלוטין, או לכל הפחות לחיוב שקיומו נדחה בפני פיקוח נפש. תפיסה זו דומה לתפיסתם של הרי"ד סולובייצ'יק והרב ליכטנשטיין, אך ההבדל בין התפיסות – כדברי הרב נוימן – חשוב. בעוד שהרי"ד והרב ליכטנשטיין מטילים במודע את ההחלטה בנושא לגורמי הממשלה והביטחון, גישה הדוגלת בפורמליזם הלכתי תטען תמיד כי השאלה היא ביסודה הלכתית ולכן נתונה להכרעת הפוסקים. גורמי הביטחון, לתפיסה זו, הם יועצים בלבד, ותפקידם זהה לרופא הבא לייעץ לגבי בעיה רפואית מסוימת. מומחים אלה יכולים לכל היותר (אך לאו דווקא תמיד!) להבהיר עובדות, אך הסמכות להחליט נתונה בידי הפוסקים ((Territorial Concessions, 59-70.

למשל, הרב עובדיה יוסף סבר כי פיקוח נפש מתיר פשרה טריטוריאלית.[20] עם זאת, לפי הבנת הרב נוימן, השאלה עד כמה שיקול זה משמעותי במצב מסוים נתונה ביד הפוסק, והוא מכריע בה לפי המידע הביטחוני שהוא מקבל. מכיוון שכך, לגבי תכנית ההתנתקות מרצועת עזה קרא הרב יוסף " obligated to vote against the plan. Whoever hears my voice must know: This is da’at Torah (the opinion of Torah).”[21]

מצד שני, ניתן לאמץ הבנה רחבה של ערך יישוב ארץ ישראל אך להתנגד בתוקף לנסיגה משטחי ארץ ישראל מסיבה זו בדיוק. באופן קיצוני, ניתן להסתכל על המציאות דרך המשקפיים של ערכים אלה בלבד ולהתעלם לחלוטין מהשיקול ההלכתי. נראה שלכך רומז הרי"ד סולובייצ'יק כאשר הוא אומר "סנטימנטים היסטוריים בלי להתחשב בנימוקי ושיקולי הגנה אינם מכריעים בשאלת בטחון המדינה ויושביה" (מכתב לפרופ' סימון). אני משער כי הרי"ד סולובייצ'יק אינו דוגל בפורמליזם הלכתי, אלא מזכיר לנו שכאשר עקרונות הלכתיים – כמו למשל פיקוח נפש – חלים, הם גוברים על שיקולים חוץ-הלכתיים. ערכים יכולים להשלים את ההלכה, אך לא לגבור עליה.

באופן כללי יותר, האתגרים המורכבים לפניהם ניצבים היום עם ישראל ומדינת ישראל מצריכים איזון זהיר בין ברית האבות לבין ברית סיני. ברית סיני ללא ברית האבות (או מסגרת ערכים חלופית) מביאה לפורמליזם קשיח, בעוד שברית האבות ללא הבנה מעמיקה ויישום של ברית סיני מביאה להצהרות ריקות. יתירה מזאת, עצם הידיעה איזה איזון נדרש בכל מצב אינה מן המשימות הקלות. בנסיבות מסוימות הגורם המכריע הוא ההלכה, אך בשינוי קל של הנסיבות משתנה המצב לחלוטין והוא הופך לניטרלי מבחינה הלכתית, ולכן מוכרע על ידי שיקולים מן העולם של ערכים. גם כאן ברור כי ידיעה והבנה מעמיקה של ההלכה הכרחית ללא ספק, אלא שאין היא מספיקה. רק באמצעות עיון זהיר וישר בהלכה, המודע להיקפה אך גם לגבולותיה, יחד עם הבנה מעמיקה של ערכים יהודיים, נוכל לנסות למצוא תשובות מקיפות (גם אם לא סופיות או החלטיות) לשאלות הסבוכות של ימינו.

 

לעיון נוסף:

1. הרעיון שארץ ישראל היא נקודת המוקד של ייעודו של עם ישראל הוא בוודאי מרכזי בברית האבות. עם זאת, האם ברית האבות כוללת גם מחויבות ספציפית לכל חלקי הארץ? אם התשובה לכך חיובית – באיזה מובן? האם ניתן לצפות למחויבות כזו גם מציונים חילוניים, כפי שטוען הרב שרלו? ראו הרב נוימן, Territorial Concessions, 68.

2. בשיעור 2 ראינו את דעתו של הרב בלייך, הטוען בעד פורמליזם הלכתי בתחום המוסר. כיצד הוא רואה את ישוב ארץ ישראל ואת האפשרות לפשרה טריטוריאלית? ראו מאמריו: “Judea and Samaria: Settlement and Return,” Contemporary Halakhic Problems, Vol. 2 (New York, 1983), 189-221 (especially 199-204); “Of Land, Peace, and Divine Command,” Journal of Halacha and Contemporary Society 16 (Fall 1988), 56-70; וכן חליפת מכתביו עם הרב אהרון שרייבר –  Vol. 18 (Fall 1989), 77-110 (especially 93-97 and 109-110).

3. רבות נכתב בנוגע לדעת הרמב"ן לגבי יישוב הארץ, והרלוונטיות של הדברים למצב בימינו, כמו גם הנסיגה משטחי ארץ ישראל באופן כללי. בנוסף למקורות שהובאו לעיל, ניתן לעיין במאמרים הרבים שפורסמו בנושא בכרכי כתב העת "תחומין" (ב, ד-ה, י, טו-יז) ובארץ חמדה לרב שאול ישראלי, כרך א', א, א-יא..

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   ראו "ארץ הצבי" (בית אל תשנ"ה), שם מלוקטים מדבריו בנושא זה.
[2]   ראו קלמן נוימן, "בין אורתודוקסיה מודרנית בארצות הברית לציונות דתית בישראל: השפעת הרב סולובייצ'יק על עמדת הציבור הדתי בישראל", בתוך רב בעולם החדש: עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית, ירושלים 2010, עמ' 471-489; קלמן נוימן, "הוויכוח על גבולות המדינה – סוגיה של דת ומדינה?", ירושלים 2013 (זמין גם בכתובת http://en.idi.org.il/media/2108337/PP96.pdf); R. Yair Kahn and R. Kalman Neuman, “A Rabbinic Exchange on the Disengagement: A Case Study in R. Aharon Lichtenstein’s Approach to Hilkhot Tsibbur,” Tradition 47:4 (2015), 157-187.
[3]   ראו, למשל, הרב יהושע מנחם אהרנברג, ב"השטחים המשוחררים ומצות פיקוח נפש" שנה בשנה תש"ל עמ' 138-140 ושו"ת דבר יהושע ב מח; הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, "החזרת שטחי ארץ ישראל" מורשה ט (תשלה) עמ' 15-21; הרב יעקב אריאל, "היבטים הלכתיים של בעיית הנסיגה משטחי ארץ ישראל" מורשה ט עמ' 31-47 (נדפס מחדש בשו"ת באהלה של תורה ד י); ולאחרונה, הרב אברהם ישראל סילבצקי, "בעניין פסיקה בספק פיקוח ודי יהרג ואל יעבור", ניצני ארץ יח, ירושלים תשע"ג, עמ' 301-302; ראו גם מו"ר הרב צבי שכטר “Land for Peace: A Halachic Perspective,” Journal of Halacha and Contemporary Society 15 (Fall 1988), 72-95.
    הרצי"ה עצמו טען טענה מרחיקת לכת עוד יותר. לדבריו, נסיונות לגרש יהודים בכוח מארץ ישראל עשויים להיחשב מצד ההלכה ל"שעת השמד" ודינה יהרג ואל יעבור (ראו, למשל, ארץ הצבי עמ' 23, 25-26). אמנם, הרב שפירא והרב אריאל מסתייגים מקביעה זו. ראו גם נוימן, "הוויכוח על גבולות המדינה", עמ' 56-58.
[4]   ראו, למשל, הרב עובדיה יוסף, "החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פיקוח נפש", תורה שבעל פה, כא (1980), עמ' 12-20 (הודפס מחדש במסע עובדיה, ירושלים 2007, עמ' 331-342); הרב יהודה עמיטל "מסר פוליטי או מסר חינוכי?", עלון שבות 100 עמ' 34-54; R. J. David Bleich, “Judea and Samaria: Settlement and Return,” Contemporary Halakhic Problems, Vol. 2 (New York, 1983), 189-221 and “Of Land, Peace, and Divine Command,” Journal of Halacha and Contemporary Society 16 (Fall 1988), 56-70;
והרב ליכטנשטיין, "בין ויתור לפשרה" (ב' אב תשנ"ג), זמין גם באתר ה-VBM; ובניצני ארץ יח, עמ' 308. כמו כן ראו הרב אמנון בזק, "'וחי בהם' – מבחן ערכים: עיון בשאלות קדושת החיים ושלמות הארץ", ירושלים תשנ"ה, 43-52; R. Kahn and R. Neuman, “A Rabbinic Exchange".
[5]   ראו שו"ת הרשב"ש (צאצא של הרמב"ן), ב, מובא אצל פאת השולחן, א, ג. ראו גם ארץ חמדה, כרך א', א, א, שממשיך נקודה זו.
[6]   ראו סוף דברי הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם.
[7]   ראו חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה, בשלח, עמ' 32, כמו גם ארץ חמדה, כרך א', א, יא, ב.
[8]   מכתב לפרופ' עקיבא ארנסט סימון, יד חשוון תשכח, נדפס אצל R. Neuman and R. Kahn, “A Rabbinic Exchange,” 185. הרב סולובייצ'יק הביע עמדה זו זמן קצר קודם לכן בדברים שנשא בציבור. ראו נוימן, "השפעת הרב סולובייצ'יק", עמ' 480-482 וכן ב- http://www.mesora.org/Rav-Disengagement.htm.
[9]   הרב עמיטל, "ראשית צמיחת גאולתנו", שיחה שניתנה בערב יום העצמאות תשס"ה. ניתן למצוא ב-VBM.
[10] "לא הכל הלכה", עלון שבות בוגרים י"ג (שבט התשנ"ט), עמ' 97.
[11] ראו, למשל, בבא בתרא קיט. ובשיעור 19.
[12] ראו, למשל הרב סילבצקי (מובא בהערה 3) עמ' 301-302.
[13] ראו גם Adam S. Ferziger, “Religious Zionisim, Galut, and Global Jewry: Exploring ‘Gush’ Exceptionalism,” How I Love Your Torah: Essays in Honor of Yeshivat Har Etzion on the Forty-Fifth Anniversary of Its Founding (Alon Shevut, 2014), 111-141.
[14] גם מהתגובות על הניצחון במלחמת ששת הימים ניתן ללמוד כמה דברים. השוו את דברי הרי"ד סולוביצ'יק באותה שנה: “In my opinion, the greatest deliverance, and the greatest miracle, is simply that [God] saved the population of Israel from total annihilation... Many mistakenly believe that the significance of the victory lies more in regaining the Western Wall than in the fact that two million Jews were saved and that Jewish sovereignty was saved” (translation by Dr. Arnold Lustiger; available at http://www.mesora.org/Rav-Disengagement.htm).
[15] ראו אור זרוע ב, לח.
[16] ראו גם R. Shalom Carmy, “On Complexity and Clarity,” Jewish Action 76:1 (Fall 2015), 38-41.
[17] ראו גם הרב אמנון בזק, "וחי בהם" עמ' 67.
[18] "שיחה על ההתנתקות", 29 ליוני 2005. ניתן לקרוא ב-      http://www.kipa.co.il/now//5669.html
[19] הרב שרלו מקדים לדברים שהובאו קודם את האמירה ש" התוכנית לא נעשתה מתוך נקודת מוצא שיש לנו חובה כלפי ארץ ישראל". הרב ליכטנשטיין, לעומת זאת, נמנע מלהביע דעה לגבי התכנית עצמה. לגבי מחויבותנו העקרונית לארץ, ראו במאמרו "בין ויתור לפשרה".
[20] ראו הערה 4 לעיל. כמו כן "משא עובדיה" (ירושלים תשס"ז) עמ' 331-342. יש לציין שלדעת הרב עובדיה יוסף רק "סכנת מלחמה מיידית" מובאת בחשבון לעניין זה. בעניין זה, ראו R. Kahn and R. Neuman, “A Rabbinic Exchange,” 169-173.
[21] אילן מרציאנו "הרב עובדיה: ההתנתקות סכנה; חייבים להצביע נגד" 2 מאי 2004. ניתן לקריאה כאן http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2910345,00.html