04: ראשית צמיחת גאולתנו

  • הרב יהודה עמיטל

ראשית צמיחת גאולתנו[1] / הרב יהודה עמיטל

א. מתש"ח לתשס"ה

וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא - אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. (ישעיה י"ב, א)

את המשמעות של פסוק זה חווינו לפני חמישים ושבע שנים, עם ההכרזה על הקמת המדינה. אותו היום - ה' באייר תש"ח - היה יום של "אנפת בי", כיוון שהגיעו בו הידיעות המרות על נפילת גוש-עציון ועל הקורבנות הרבים שנטבחו שם, אך גם יום של "תשוב תנחמני".

למרות היום המשמח שבו אנו עומדים, אני מרגיש קושי נפשי ורגשי לשמוח עם הציבור. סיבה אחת לקושי זה היא הדברים שמתרחשים ביישובי גוש-קטיף, ומה שעתיד לקרות להם בקיץ זה. אחד מארבעים ושמונת דברים שהתורה נקנית בהם הוא ה"נושא בעול עם חברו" - כלומר, לא לתת לשני לשאת בעול לבד; להרגיש שותף מבחינה נפשית, ולא לעמוד מן הצד ולהשקיף עליו. לדאגה לתושבי גוש-קטיף מלווים ספיקות שאין להסתירם בשאלות בטחון המדינה למחרת ההתנתקות ובדבר תוצאות המהלך המדיני. באופן אישי, דעתי היא שעד ביאת גואל צדק יהיו לנו בעיות עם העולם הערבי, והשאלה היא רק באיזו רמה; אך אין ספק שתהליך ההתנתקות גורם לחששות כבדים.

מעבר לבעיה זו, ישנו גורם נוסף המעיב על השמחה: כולנו חלק מהציונות הדתית, המצויה כעת במשבר קשה.

מסיבות אלו, מבחינה נפשית ורגשית, קשה לי לדבר. אך חשוב להדגיש שהקושי הוא רק נפשי ורגשי. מבחינה אידיאית ורעיונית, אין לי שום בעיה לשמוח ביום העצמאות השנה. אני רקדתי ושמחתי בה' באייר תש"ח כשהכריזו על מדינה בלי גוש-קטיף, בלי יפו, בלי נהריה ובלי העיר העתיקה - אז לא אשמח היום? אין להכחיש שהימים קשים, אבל גם אז, כשהגיעה הידיעה על נפילת גוש-עציון, הימים היו קשים, ואף על פי כן שמחנו! לכן, הבעיה היא יותר רגשית ואמוציונלית, אבל לא מהותית.

בפעם הראשונה, נשמעים ביום העצמאות השנה קולות מתוך המחנה הציוני-דתי הקוראים שלא לחגוג את יום העצמאות ולא לומר הלל. למרות שכמה רבנים חשובים יצאו נגד קריאה זו, עצם העובדה שרבנים יצאו בקריאה 'אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל' צריכה להעלות בפנינו סימני שאלה כבדים. מהיכן הגיע הבלבול הזה, ששינה את יחסם של אנשים רבים למדינה מן הקצה אל הקצה?

נראה לי, שהבעיה העיקרית נובעת מכך שבקרב קבוצות שונות בציבור החלו לעלות ספקות בדבר הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו". מה מקורם של ספקות אלו? הספקות הללו נובעות מהגותו של אדם גדול, הרב צבי-יהודה הכהן קוק זצ"ל, ובעיקר מהגותם של תלמידיו. הואיל ואני מאמין שרוב הציונות הדתית לא הזדהתה עם התפיסה שאזכיר מייד, ואני נמנה עם אותו רוב, אני מרגיש צורך להביע את דעתי ולהיות להם לפה. אני מקווה שהציבור שעומד כאן יפתח את ליבו לשמוע את דבריי, למרות שזוהי דעה שאין שומעים בדרך-כלל.

ב. משמעותה של המדינה

למעשה, דיברו על 'אתחלתא דגאולה' עוד הרבה לפני הקמת המדינה. כבר תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט שעלו לארץ ישראל קבעו שהם מצויים בזמן 'אתחלתא דגאולה'. חתנו של ר' יהושע קוטנר הביא מכתב מהרב אליהו גוטמאכר, מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא איגר, שנכתב בשנת תרל"ד, לפני מאה עשרים שנה, שבו הוא קובע שאם יהיו 130 משפחות עובדי אדמה בארץ ישראל תהיה 'אתחלתא דגאולה'.

מה, אם כן, נתחדש עם הקמת המדינה? הראי"ה קבע שאנו מצויים בזמן של 'אתחלתא דגאולה' על בסיס הגמרא הידועה במסכת סנהדרין: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל'" (סנהדרין צח ע"א). גם בנו, הרב צבי-יהודה, דיבר על נושא זה, אולם בזמנו כבר קמה המדינה.

לכן, התעוררה השאלה: מה נתחדש עם קום המדינה? אם גם טרם הקמת המדינה היתה 'אתחלתא דגאולה', מהו השינוי הגדול שחל עם הקמתה?

לתלמידי הרב צבי-יהודה הייתה תשובה לשאלה זו: אכן, עם הקמת המדינה התחדש משהו שלא היה קיים קודם לכן. בעקבות דברי הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, הם הסבירו ש'אתחלתא דגאולה' אינה ישיבת עם ישראל בארץ ישראל, אלא ריבונות מלאה של עם ישראל על כל חלקי ארץ-ישראל. שמעתי זאת לראשונה לפני שנים רבות, ונדהמתי לשמוע שחלק עיקרי מחשיבותה של המדינה בעיניהם היא שהיא מאפשרת את קיום מצוַת ישיבת ארץ ישראל וכיבושה לפי דברי הרמב"ן. לפי הבנה זו, אם חלק מרכזי בייעודה של המדינה הוא קיום מצות יישוב ארץ ישראל לפי הרמב"ן, אזי מדינה שמחזירה שטחים בוגדת בייעודה, וממילא יש להסתפק אם היא עדיין 'ראשית צמיחת גאולתנו', שהרי המדינה שואבת את משמעותה, לתפיסה זו, מתוקף ריבונותה על כל שטחי הארץ. לדעתי, זהו מקור הספקות המתעוררים כיום בציבור ביחס למשמעותה של המדינה.

איני מאמין בגישה זו. אני יכול להעיד על עצמי שברכתי ברכת "שהחיינו" ורקדתי בכ"ט בנובמבר ב'בארות יצחק' למרות שהודיעו על חלוקת הארץ, וכך גם בתש"ח. איני חושב שבאיתו זמן ידעתי בכלל על דברי הרמב"ן, אולם ההרגשה הייתה עילאית, כאילו היה באוויר סם משכר - עצמאות ישראלית. לא שמחנו בגלל דברי הרמב"ן, אלא בגלל קיום חזונו של הרצל. באותו זמן, הרב צבי-יהודה מספר: "לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה... כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר 'ואת ארצי חילקו'... באותו מצב, מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח" (מתוך ספר "ארץ הצבי"). אנחנו, היהודים הפשוטים שאני רואה את עצמי כחלק מהם, לא ידענו על הרמב"ן. ידענו שיש עצמאות ישראלית וריבונות יהודית בארצו, ועל כך שמחנו.

ג. ריבונות יהודית

שיטה זו לא התחדשה על ידי. בדור הקודם היו רבנים שדיברו על 'אתחלתא דגאולה' ועל 'קץ מגולה' של פעמי משיח, ומספר שנים לאתר מכן אירעה השואה הגדולה ביותר שהתרחשה אי-פעם בתולדות עם ישראל. כל מי שחשב שהוא רואה את סימני הגאולה השלמה - התבדה בזמן השואה.

עם הקמת המדינה באו כמה גדולי עולם שזכיתי להכיר כמה מהם, ואמרו שלמרות שאנו לא נמצאים ב'קץ המגולה' של פעמי משיח, עדיין יש חשיבות לחירות המדינית שבהקמת המדינה. הרמב"ם כותב שאחת הסיבות לחג החנוכה היא ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה" בימי החשמונאים (הל' חנוכה ג', א), למרות שאנו יודעים מה הייתה דמותה המוסרית של מלכות החשמונאים. המשנה כותבת שהכהן הגדול מברך ביון הכיפורים שמונה ברכות, ואחת מהן "על ישראל" (משנה יומא סח ע"ב). הגמרא מסבירה שהברכה היא "על עמך ישראל שצריכין להִוָּשע" (יומא ע ע"א), והרמב"ם מפרט: "עניינה שיושיע ה' את ישראל ולא יסור מהן מלך" (הל' עבודת יוה"כ ג', יא). שוב - למרות שאנו מכירים את המלכים שמלכו בימי הבית השני ויודעים עד כמה רמתם המוסרית והדתית הייתה נמוכה, הרמב"ם קובע שתשועת ישראל היא הריבונות והמלכות.

מסיבות אלו, באו הרבנים הראשיים, בתוכם הרב הרצוג זצ"ל, וקבעו שהקמת מדינת ישראל היא 'ראשית צמיחת גאולתנו'. המצב שבו יש לעם ישראל מלך, ריבונות וחירות - הוא פעמי הגאולה. אין לנו חשבונות קודמים; לאחר השואה כל החשבונות נסתתרו. איננו יודעים מה אמור להתרחש ומה עתיד לקרות, אך אין ספק שהקמת המדינה היא בעלת חשיבות עצומה כשלעצמה.

לפני כמה שנים, ביקשו להזמין מרצה אורח לרב-שיח משותף שהתקיים לפני ה'דינר' השנתי של בוגרי הישיבה בניו יורק. הדבר היה לאחר הסכמי אוסלו, שבו העבירה ישראל כמה ערים לאחריות הפלשתינאים. אתת השאלות באותו רב-שיח הייתה האם עדיין אפשר לדבר על 'ראשית צמיחת גאולתנו' אחרי החזרת השטחים. אותו מרצה-אורח, אחד הרבנים, ענה שאם הרב קוק דיבר על 'ראשית צמיחת גאולתנו' בזמנו, קל-וחומר שניתן לדבר על כך גם בימינו. בתגובה, טענתי שעם כל הכבוד לדברי הרב קוק, בכל זאת הייתה שואה באמצע. לא הייתי מדבר על זמנו של הרב קוק, אלא הייתי אומר שאם אמרנו 'ראשית צמיחת גאולתנו' בתש"ח - קל-וחומר שיש לומר זאת גם אחרי הסכמי אוסלו.

כשהרב הרצוג אמר 'ראשית צמיחת גאולתנו', הוא לא התכוון לגאולה משיחית, אלא לגאולה הפשוטה של ריבונות ישראל בארצו. ה"חתם סופר" בפרשת שופטים (דף לז) אומר שכמה פעמים במהלך ההיסטוריה רצה הקב"ה לגאול את ישראל גאולה לא-שלמה, כמו שהייתה בתקופת הבית השני, אבל עם ישראל סירב כי אין לנו חפץ בגאולה לא-שלמה בלי משיח. ה"חתם סופר" אמר את דבריו לפני השואה, אבל אחרי השואה האיומה, שבה אנשים הסתובבו באוניות חסרי בית, אנו מבינים שלא היה חילול השם כמו השואה ולא היה קידוש השם כמו הקמת המדינה. אין ספק שגם על הקמת המדינה יש להודות, אפילו אם היא איננה גאולה משיחית, 'קץ מגולה'.

ואכן, בתש"ח לא דיברנו על משיח. התפללנו למלכות ישראל, והסתפקנו במלכות דומה לזו שהייתה בימי הבית השני. אין ספק שהגענו לכך. בזמנו של עזרא עלו לישראל מעט מאוד אנשים, ואילו בזמננו - ב"ה הגענו לחמישה ולשישה מיליונים. אפילו אם נפחית את אלו שנקראים 'יהודים' רק בשביל הדמוגרפיה, מספרים כאלו לא היו מעולם!

ההרגשה המשיחית, תחושת 'הקץ המגולה', החלה אחרי מלחמת ששת הימים. בצורה ריאלית, קשה היה להבין כיצד הצלחנו לנצח בכזו קלות את שבע מדינות ערב. אמנם, היו גדולי עולם שסברו אחרת. בסגנונו התקיף הידוע, אמר הרב שלמה גורן ז"ל, בנאום שנשא ב'מוסד הרב קוק' אחרי מלחמת ששת הימים שכל מאורעות המלחמה לא היו כרוכים בנסים. כהוכחה לכך, הוא הביא את הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלשתים... כי אמר א-לוהים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות י"ג, יז). וכי אין הקב"ה יכול לעשות לישראל נסים במלחמת כיבוש הארץ כשם שעשה להם נסים ביציאת מצרים; אלא, טען הרב גורן, מכאן ראיה שמלחמת כיבוש ארץ ישראל אינה נעשית על ידי נסים, אלא על ידי בשר ודם. מעתה, הואיל ומלחמת ששת הימים הייתה מלחמה על ארץ-ישראל - הרי שלא היו בה נסים כלל. אמנם, גישה זו נותרה חריגה. אצל חלק מהציבור, מלחמת ששת הימים דווקא חקקה את הגישה הטוענת שמשמעותה של מדינת ישראל נעוצה בשלטון על ארץ ישראל, ולא בעצם הריבונות היהודית. אנשים אלו ראו את המלחמה כנס גלוי, וכהוכחה לגאולה המשיחית הקרבה.

ד. הרוב היהודי במדינה

באותה שעה, אחרי מלחמת ששת הימים, התעוררו כמה יהודים - גם דתיים וגם חילוניים - וטענו שיש לבטל את חלוקת הארץ שכפה עלינו האו"ם בזמן המנדט. אחד מהם היה פרופ' ישראל אלדד (שייב), שאמר לי: 'גמרנו עם החלוקה - נחזור לארץ ישראל השלמה'.

אותם אנשים התחילו לדבר על חזון ארץ ישראל השלמה, אך לא שמו לב לערבים שבתחומי הארץ השלמה. בזמן הקמת המדינה הייתה בתחומי המדינה אוכלוסייה ערבית קטנה, והיה סיכוי שהעם היהודי יישאר בה רוב לאורך זמן. כיום, לאחר שכבשנו את שטחי יהודה, שומרון ועזה, מתעורר חשש שהמדינה לא תישאר יהודית. כשהממשלה הסכימה שהנישואין והגירושין ייערכו במדינה על פי עקרונות הדת ושהמוסדות הציבוריים ישמרו על כשרות, הדבר נבע מהרגשה שהמדינה היא מדינה יהודית. אולם במדינה יהודית צריך שיהיה רוב יהודי, שהולך וקטן ככל שעובר הזמן.

מסיבה זו, מאז מלחמת ששת הימים, אף ממשלה בישראל לא העלתה בדעתה לספח את יש"ע לתחומי מדינת ישראל. סיפחנו את הגולן, שאין בו ערבים, ואת ירושלים, מתוך ראייה שנוכל להתמודד עם מספר הערבים המצויים בה. אולם לספח את יש"ע? כמה זמן נוכל להחזיק מעמד בלי לתת לערבים זכות הצבעה? אפילו השמאלנים ביותר מודים שאין לתת לערבים את 'זכות השיבה', כי היא תחסל את יהדותה של המדינה.

שתי גישות הוצעו לפתרון בעיה זו. גישה אחת, בהנהגת רחבעם זאבי הי"ד, חילונית בעיקרה, טענה שהפתרון הוא טרנספר. מעבר לבעיה המוסרית שבטרנספר, הבעיה היא שאף מדינה ערבית אינה מסכימה לקלוט את הערבים, ובכל זאת, גישת הטרנספר נבעה מחשיבה הגיונית, שאם מבקשים לספח את ארץ ישראל השלמה, יש למצוא פתרון לבעיה הדמוגרפית, גישה שנייה, שכללה אנשים דתיים שקינאו לחזון ארץ ישראל השלמה, טענה שהפתרון יבוא עם ביאת המשיח, וכיוון שהמשיח כבר דופק על דלתנו - אין צורך לחשוב על ההשלכות הריאליות של מעשינו. החשיבה המשיחית, שטענה שהמשיח כבר מצוי בהרי ירושלים ועוד מעט הוא מתגלה לעינינו - היא שהובילה לראייה זו.

לצערי, לא זכיתי לרוח הקודש. מעולם לא פגשתי בנביא שענה על כל כללי הזיהוי של הרמב"ם, שדיווח לי כי המשיח כבר נמצא בדרך לכאן. כשהקמתי את הישיבה, האדריכלית שחשבה על צורת בית המדרש תכננה אותו כמו היכל התרבות, בלי חלונות. סיפרתי לה על אותו צדיק שנשמעה בעיירתו תקיעת שופר, ואנשי הקהילה חשבו שהמשיח הגיע. הצדיק הוציא את חוטמו אל מחוץ לחלון, רחרח קלות ואמר: 'לא. כשהמשיח יגיע, אפשר יהיה להרגיש את זה באוויר'. גם בבית המדרש צריך חלונות, כדי להרגיש מתי המשיח מגיע. אם עדיין לא הרגשתי בפעמי המשיח - סימן שמשיח עדיין לא בא...

מכל מקום, בינתיים - כמו ששמחנו בתש"ח, כך עלינו לשמוח כיום. עלינו להכיר בכך שכשם שהשואה הייתה חילול השם עצום, כך מדינת ישראל היא קידוש השם הגדול ביותר. יש לנו בעיה של מסירת חלקים מארץ ישראל, אבל נראה מה עשה לנו הקב"ה! יש לנו מדינה עצמאית, אנחנו מדינה עשירה, ואף מבחינה צבאית אנחנו ללא ספק מובילים. יש הרבה עניים, יש הרבה בעיות, אבל קשה לתפוס את עוצמת המהפך של שישים השנים האחרונות.

מותר לנו לשמוח בלב שלם. כפי שכותב רש"י, הכאב הוא כאב אבל "בזמן אבלא - אבלא, ובזמן חדוותא - חדוותא" (רש"י בראשית ו', ו). עכשיו זה "זמן חדוותא", ולכן נאמר בו בפה מלא: "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו"!

 


[1] סיכום שיחה שהעביר הרב בערב יום העצמאות תשס"ה, כתב וערך: שאול ברט.