"אשרי" ו"ובא לציון"

  • הרב עזרא ביק

התחנון, בו דנו בשיעור שעבר, מסיים את המסגרת של תפילת שמונה עשרה. אך תפילת שחרית עוד לא הסתיימה. מיד לאחר תחנון, אנו פוגשים חלק המורכב מפסוקים. ראשית, ישנו פרק התהילים המכונה "אשרי", לאחריו מזמור תהלים קצר של ישועה ("יענך ה' ביום צרה"), ולאחר מכן אוסף פסוקים הידוע בשם "ובא לציון". חלק זה יהיה המוקד של הדיון שלנו בשיעור זה.

המרכיב הראשון בחלק הוא "אשרי". רוב הפרשנים אינם מציעים הסבר למיקומו כאן, ומעדיפים להסתמך על הקביעה בברכות (ד:) כי "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא".[1] כיוון ש"אשרי" נאמר בתחילת תפילת שחרית ולפני מנחה, יש צורך בפעם נוספת, כך שהמזמור נוסף בסוף תפילת שחרית. מעולם לא ראיתי הסבר טוב יותר, אז נשאר בזה.

אנו נתמקד ב"ובא לציון". חלק זה מורכב מסדרת פסוקים, וקשה להסביר את מטרתו או תפקידו. שלא כמו הברכות שבחנו בעבר, אין כאן מסגרת עם מבנה מוגדר היטב שאנו יכולים לנתח. החלק המובחן היחיד עם פן מוכר הוא הנוכחות של קדושה בתחילת הטקסט, מה שמעורר יותר שאלות מאשר מספק תשובות. מדוע אנו אומרים קדושה שוב, לאחר שכללנו אותה בתפילת שמונה עשרה? מדוע מגיעה קדושה זו עם תרגום לארמית? מהו ההקשר של קדושה זו? בקדושה של תפילת שמונה עשרה, אנו פותחים בקריאה לקדש את שם ה' כשם שהוא מקודש בשמיים על ידי המלאכים. בקדושה הנמצאת לפני קריאת שמע, אנו מתארים כיצד המלאכים מקדשים את שם ה' בשיר ושבח, ואז אנו מצטטים את הקדושה. במקרה שלנו, פסוקי הקדושה פשוט נאמרים, עם לא יותר מאשר הקדמה קצרה המציינת את המקור. אין קריאה, הקדמה או מסגרת.[2]

כמה תשובות לשאלה זו מבוססות על סודות הקבלה. אני רוצה להציע הסבר לא-מיסטי המבוסס על פירוש רש"י.

המשנה בסוטה (מח.) אומרת:

העיד ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות.

הגמרא (מט.) מרחיבה הצהרה זו:

אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר". הי בקר? אילימא בקר דלמחר - מי ידע מאי הוי? אלא דחליף, ואלא עלמא, אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

רש"י מסביר:

אקדושה דסידרא - סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקין בתורה. וכיון שנוהג בכל ישראל, בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים, קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא.

רש"י כאן מגדיר עבורנו את טבעו הבסיסי של "ובא לציון", ה"קדושה דסדרא". זוהי פעילות של לימוד תורה. אך רש"י מוסיף כי מה שהופך לימוד תורה זה למיוחד (חביב) הוא כי זהו לימוד של "כל ישראל", של תלמידי חכמים ועמי ארצות כאחד. נקודה זו מסבירה מדוע התרגום הארמי הוא חלק מקטע הקריאה. בכל פעם שמופיעה ארמית בתפילה, ההסבר הוא כי נעשה מאמץ מיוחד לכלול גם את הפחות מלומדים, שבבבל דיברו ארמית והיו עשויים שלא להבין עברית. רש"י כאן אומר כי לא הייתה זו רק מחשבה נחמדה בדיעבד; זוהי המטרה העיקרית של קטע הקריאה עצמו. זוהי הזדמנות לחוות חוויה משותפת של לימוד תורה של כל ישראל, אפילו אלו שבאופן רגיל יהיו מנועים מהשתתפות על ידי חוסר ההשכלה שלהם. התרגום, אם כן, הכרחי להשגת המטרה.

רש"י מוסיף נקודה שניה: "ויש כאן שתים, קדושת השם ותלמוד התורה". אם היה זה רק חיבור של הצטברות, זו לא הייתה סיבה להפוך תפילה זו למיוחדת. רש"י התכוון בבירור לכך ששתי הנקודות קשורות זו בזו איכשהו ומצטרפות יחד ליצירת משהו ייחודי. מהו הקשר בין קידוש שם ה' ולימוד תורה?

אנו נמצאים עכשיו באופן בסיסי אחרי תפילת שחרית. התפילה מסיימת עם התחנון. מה שאנו עושים כעת הוא תשובה לשאלה: מה נעשה, איך נחיה, כאשר אנו נפרדים מהתפילה, מהשהיה במחיצתו של ה'? זהו מעבר קשה מאד, מקודש לחול, ממחיצתו של ה' לעולם הגשמי שבחוץ. התשובה של חכמים בבניית תפילת שחרית היא ללמוד מעט תורה. לאחר התפילה, האדם צריך לעסוק בלימוד. כאשר אתה מסיים להתפלל, זה באמת נגמר. החוויה של עמידה לפני ה' הסתיימה. יש קו מפריד בין "בפנים" ו"בחוץ", בין "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" לבין חיים בעולם האדם, בעלם של ניסיונות ומצוקות, של ערכים גשמיים, הצלחות וכישלונות. שלושה צעדים אחורה ואתה בחוץ. אך התורה אינה כוללת את אותה חומת הפרדה. אין "מחיצה" בין עולם התורה ועולם החול. כאשר אתה מסיים ללמוד, התורה מלווה אותך כיוון שהיא חלק ממך. במילים אחרות, התורה, על אך שהיא מילותיו של אלוקים חיים ומפגש אינטימי עמו, היא גם חלק מהעולם.

התפילה מעלה אותך אל הכס השמימי. התורה כבר ירדה מלמעלה, אל הר סיני, אל העולם התחתון שבו אנו חיים. התורה היא הגשר, והיא חביבה מכיוון שכל יהודי לומד. אם רק האליטה המלומדת הייתה עוסקת בלימוד תורה, לימוד זה לא "חביב" - ואולי אף יותר חשוב מכך, הוא לא היה תומך בקיום העולם. חורבן בית המקדש מצביע על כך שה' עזב, כביכול, את העולם התחתון. כיצד, אם כן, ימשיך העולם להתקיים? כיצד הוא יכול להתקיים אם ה' אינו נוכח? התשובה היא דרך לימוד התורה המשותף של כל ישראל, כיוון שהתורה היא עצמה נוכחות ה' בעולם. אם עם ישראל עוסק בלימוד התורה, זוהי יצירה מחדש של ירידת התורה - ושכינת ה' - על הר סיני. רק עם ישראל כיחידה לאומית יכול להוות את מושב שכינת ה' בעולם. התורה של האליטה, אפילו אם היא הרבה יותר כמותית ואיכותית מה"דבר מועט" של כלל ישראל, היא כמו "בית ה'". היא פנימית, מקודשת, מופרדת, אי בעולם. אך התורה - אפילו "דבר מועט" - של כל ישראל, משנה את העולם עצמו.

לכך רש"י מתכוון כאשר הוא אומר שיש שני מרכיבים, התורה וקדושת ה'. קידוש שם ה' משמעותו העלאה של עצם שכינת ה' בעולם. תורה של "ובא לציון" היא, על אף רמתה הנמוכה, תורה המקדשת את שם ה' בעולם, בדיוק בגלל שהיא התורה הפשוטה של האדם הפשוט, כולם יחד. תורה זו משמשת כבסיס לשכינת ה' בעולם הרחב, ולא רק בבית המדרש.

כיוון שכך, חכמים בחרו בתור התוכן בפועל של "דבר מועט" זה של תורה פסוקים שהם עצמם קדושה. אין זה התוכן של פסוקים אלו שיוצר את קידוש שם ה'. לימוד התורה הוא שעושה זאת. אולם, מתאים להבהיר זאת על ידי בחירת פסוקים אשר מציינים בפירוש את קידוש שם השם, הטקסט של ה"קדושה".

כך שאין זו באמת אמירת קדושה. אין צורך כאן בהקדמה, הקוראת לעדה לקדש את שם ה'. אין כאן צורך להסביר כי המלאכים אומרים קדושה למעלה. למעשה, זהו סוג של קידוש שם ה' שזר לחוויית המלאכים. כל פסוק היה בעצם יעיל באותה המידה. יש קדושה כאן, אך אין זה התוכן של הפסוק אלא החוויה של לימוד תורה על ידי כל ישראל, כשאנו עוזבים את בית ה' ויוצאים אל העולם. החוויה היא חוויה של תורה, יותר מאשר של אמירת "קדושה", אך התוצאה היא קדושה.

התפילה שנבחרה לאחר הקדושה מבהירה זאת.

בָּרוּךְ הוּא אֱלוקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים.

וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת. וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ.

הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ

וְיָשֵׂם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ

וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם.

בסידור מתקופת הגאונים של רב עמרם גאון, התפילה מסתיימת בנקודה זו (בסידור של רב סעדיה גאון, רק הקדושה נמצאת). אך כיום, בכל הסידורים, לאחר מכן מופיע אוסף פסוקים העוסקים בביטחון ואמונה בה', הפותח בפסוק "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ". יש הגיון רב באמירת פסוקים אלו. אנו יוצאים אל העולם, עוזבים את הביטחון של המקום הקדוש. אנו על הגשר, עוזבים מאחורינו את בית ה', לאחר שהשלמנו את התפילה. כדי לעשות כן, אנו צריכים לאזור עצמנו במידות האמונה והביטחון.

בנוסח ספרד, ולמעשה גם ברוב הסידורים האשכנזיים עד התקופה המודרנית, הפסוק האחרון הוא "חזקו ואמץ לבבכם, כל המייחלים לה'". התורה של כל ישראל היא חוזק הלב, לצאת אל העולם ולקדש את שם ה', עבור כל המייחלים לה'.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ישנה גרסה חילופית של טקסט זה שאינה כוללת את המספר שלוש; ראו רא"ש, ברכות, א', ו.

[2]   קראתי פעם - במקור שכבר איני זוכר - הצעה כי יש לומר קדושה שלוש פעמים ביום, כיוון שכתוב "קדוש, קדוש, קדוש". מכאן, בהקבלה למה שהבאתי לעיל לגבי אשרי, יש צורך בקדושה שלישית, והיא פשוט נוספה כאן. זה נראה לי הסבר מאד לא מספק במקרה זה.