בבא בתרא דף כב - מניעת דוושא

  • הרב ברוך וינטרוב

במשנה בדף כא ע"א נאמר שאדם צריך להרחיק את כותלו מכותל חברו ד' אמות. וביארה הגמרא בדף כב ע"ב, שהליכת בני אדם בד' אמות אלו מקשה את העפר בהן, ובזה מחזקת את הכותל.

מדוע חייב אדם להניח מקום לדוושא עבור כותל חברו? וכי קרקעו משועבדת לכך?!

רבנו יונה נתקשה בקושיה חמורה זו עד כדי כך שתירץ משום רבי שלמה בן אברהם, שיש להעמיד את הסוגיה בשניים שקנו מאדם אחד, והכותל נבנה בשעה ששתי החצרות היו שלו, ועל כן נשתעבדו ד' אמות הסמוכות לכותל לדוושא. רבנו יונה עצמו הציע תשובה אחרת: שמדובר בכותל שכבר קיים שלוש שנים, והד' אמות הוחזקו לדוושא של בעל הכותל מצד חזקת תשמישין (ראה הדף היומיומי לדף ו). דא עקא, שאוקימתות אלו לא נאמרו בגמרא, ואף הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ט ה"ט) אינו מזכיר אותן כלל, אלא פסק בפשטות שאסור לשכן לסמוך כותלו לכותל חברו ועליו להרחיק ד' אמות.

על כן נראה לבאר באופן אחר. בתחילת המסכת מצינו, שלעתים נאלץ אדם לוותר על חלק מקרקעו כדי למנוע פגיעה בחברו. לדוגמה: מאן דאמר "היזק ראיה שמיה היזק" מחייב אדם לבנות כותל בשטחו כדי למנוע את היזק הראייה בחצר חברו. ניתן להבין זאת כדין בדיני נזיקין, אך סביר יותר שמדובר בתקנת חכמים שהיא חלק מדיני שכנים: חכמים ראו צורך להסדיר את היחסים בין שכנים ולעגנם בתקנות, ותקנות אלו עשויות לחייב את השכנים לוותר בממונם על מנת לאפשר חיים משותפים תקינים. ובענייננו: מאחר שיציבות הכותל מותנית בד' אמות פנויות לדוושא, אסרו חכמים על השכן לבנות כותל בד' אמות הסמוכות לכותל חברו, אף על פי שבניית הכותל אינה מסבה נזק ישיר.