בבא בתרא דף לד - נסכא דרבי אבא

  • הרב ברוך וינטרוב

בדפים לג ע"ב - לד ע"א מובא המקרה הידוע בפוסקים כ"נסכא דרבי אבא": עד אחד העיד באדם כי חטף מטיל זהב מחברו; הלה הודה שחטף, אך טען כי המטיל - שלו הוא. רבי אמי התלבט כיצד לפסוק: מצד אחד - לא היו שני עדים על החטיפה; מצד שני - החוטף אינו יכול להישבע כנגד העד האחד, שהרי הודה לדבריו. רבי אבא הכריע: "הוי מחויב שאינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע - משלם".

במבט ראשון הדברים נראים תמוהים: מדוע יש חשיבות לעד המעיד על דבר שכלל אינו נתון לוויכוח? הלוא שני הצדדים מסכימים שהנסכא נחטפה, ולא נחלקו אלא של מי היא!

את התלבטותו של רבי אמי ואת הכרעתו של רבי אבא ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין שהעדות על החטיפה כמוה כעדות שהנסכא שייכת למי שנחטפה ממנו, שהרי עד אחד מעיד שראה את הנסכא תחת ידו, ו"חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו". לפי הסבר זה, העד האחד מעיד בעצם לרעת החוטף, אלא שהלה אינו יכול להישבע כנגדו (ועל כן נאלץ להשיב את הנסכא) בגלל דין מיוחד: שלא ניתן להישבע כנגד עד אחד אלא על הכחשת טענתו, ולא על הכחשת החזקות המשפטיות הנובעות ממנה.

אולם תיתכן גם אפשרות שנייה, ולפיה העדות אינה לרעת החוטף, ותפקידה שונה לגמרי: להפיל את המיגו שלו. נבאר את דברינו: כאשר אדם טוען לבעלות על חפץ המצוי תחת יד חברו - אין הוא נאמן, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה. אם הוא מודה כי חטף את החפץ אך טוען שהחפץ שלו, ואין עדים לחטיפה - נניח את החפץ בידיו, שהרי יש לו מיגו דלהד"ם (לא היו דברים מעולם): מאחר שאין עדים על דבר החטיפה, יכול החוטף לטעון שהחפץ היה בידיו מאז ומעולם, ולא חטף אותו. אלא שבמקרה שלפנינו המיגו הזה בטל, שהרי עד אחד מכחיש את טענת הלהד"ם. קיצורו של דבר: לפי ההבנה השנייה, אין עדות העד האחד באה כנגד טענתו של החוטף, אלא כנגד הטענה החלופית שהמיגו מבוסס עליה.

למאי נפקא מינה? לפסילת החוטף כגזלן מכאן ואילך. על פי ההבנה הראשונה, מסתבר שייפסל, שהרי עד אחד מעיד עליו שהוא גזלן. לפי ההבנה השנייה, מעולם לא הועד עליו שהוא גזלן, ולא הפסיד את הנסכא אלא מדין המוציא מחברו עליו הראיה.