בבא בתרא דף מח - תליוהו וזבין זביניה זביני

  • הרב ברוך וינטרוב

בסיכום סוגיית "תליוהו וזבין" נחלקו האמוראים כיצד לפסוק. רבא סובר שמכר באונס נחשב מכר רק בהצטרף התנאים האלה: א. האנס לא דרש שדה מסוימת אלא שדה כלשהי, והנאנס הוא שבחר את השדה; ב. הנאנס מנה את המעות שקיבל; ג. הייתה לנאנס אפשרות כלשהי לעכב את המכירה והוא לא ניצל אותה. הגמרא דוחה את דעת רבא ופוסקת שמכר באונס חשוב מכר גם בהעדר התנאים הללו.

ונראה שנחלקו ביסוד הדין שמכר באונס חשוב מכר: האם משום שאנו אומדים את דעת המוכר שנתרצה למכר; או שמא אין צורך שהמוכר ירצה להעביר את בעלותו על הנכס, ודי שיתרצה לבצע את מעשה הקניין, אף שאינו מעוניין במכר (הגם שהוא מבין כי ממעשה הקניין נגזרת העברת בעלות).

רבא סבור שהמכר אינו חל אם המוכר לא התרצה להעביר את הבעלות לקונה, והתנאים שהוא מציב לחלות העִסקה באים כולם להבטיח שהמוכר אכן מסכים לה: הוא בחר את השדה, התעניין בסכום שקיבל, ומעל הכל - לא נקט באופציית העיכוב שעמדה לרשותו. הסתמא דגמרא, לעומת זאת, מבינה שהמכר אינו תלוי בהתרצות המוכר להעברת הבעלות, ודי בהסכמתו לבצע את מעשה הקניין - שמעביר את הבעלות גם בלאו הכי - ועל כן אין צורך בתנאיו של רבא.

למעשה, לפנינו מחלוקת מהותית בגדר 'דעת מַקְנֶה' במעשה מכר: האם זהו רצון המוכר להקנות, או שמא רק רצון לבצע את מעשה הקניין (ונדגיש שוב: גם לפי האפשרות השנייה, המוכר צריך להיות מודע לחלוטין למשמעות של מעשה הקניין, דהיינו שמעשה הקניין יעביר את הבעלות).

בעניין זה עשוי להיות הבדל בין מכר למתנה. הרשב"ם (מז ע"ב, ד"ה ואית דגרס) מביא בשם רבנו חננאל שלגבי מתנה באונס - לית מאן דפליג שאינה חלה. את החילוק הזה ניתן להבין הן לשיטת רבא הן לסתמא דגמרא. לשיטת רבא הדבר פשוט: המעות הן חלק מהשכנוע של המַקנה, ובלעדיהן הוא אינו מתרצה.

לפי הסתמא דגמרא נצטרך לומר שמכירה ומתנה הן חלויות שונות בתכלית. למכירה שותפים שני אנשים, ועל כן אין היא נעשית מכוח רצונו של מי מהם, כי אם מכוח מעשה הקניין המשותף. מתנה, לעומת זאת, תלויה כולה ברצון הנותן, והמקבל אינו אלא מושפע פסיבי; על כן במתנה לא המעשה עיקר, כי אם רצונו של הנותן, ואין היא חלה באונס.

בהקשר זה ראוי לציין את דברי רבנו יונה (מח ע"ב, ד"ה דהא אשה) שמכירה באונס חלה אף אם אין הדמים עולים כדי שווי המכר. מדבריו עולה בבירור שהדמים לא נועדו לרצות את המוכר, שהרי כיצד יתרצה הלה בדמים שאינם עולים כדי שווי המקח?! רבנו יונה מסביר שמכיוון ש"תורת מכר בכך - מכרו קיים", ונראה שיש להבין זאת כדברינו לעיל: אם העִסקה מוגדרת כמכר, אין צורך ברצונו של המוכר שהיא תחול, ודי שירצה במעשה הקניין.