בבא בתרא דף נ - דין "יום או יומַים" בשותפים

הגמרא בדף נ מנסה לבאר את דבריו של אמימר "איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום". ההסבר האחרון שהגמרא מביאה הוא שלדעת אמימר אין האיש והאישה יכולים למכור את נכסי המלוג אפילו יסכימו שניהם בדבר, מכיוון שאופי השותפות בנכסי מלוג אינו מאפשר מכירה: מאחר שגוף הנכס שייך לאישה, והפירות - לאיש, אין אחד מהם נחשב בעלים במובן השלם של מושג זה, ועל כן אין לאיש מהם זכות למכור.

כמקור לדבריו של אמימר הביאה הגמרא את מחלוקת התנאים בדין עבד המכור לפירותיו לשלושים יום. כידוע, יש בהריגת עבד דין מיוחד, שהמכה את עבדו ומת, נהרג עליו רק אם מת העבד בתוך יום או יומיים מן ההכאה, אך לא אם מת אחר כך (שמות כ"א, כ-כא). תַנאים נחלקו בעבד המכור לפירותיו, מי נחשב בעל העבד לעניין דין "יום או יומים"; שיטת רבי אלעזר היא שהן מי שגוף העבד שלו הן מי שהעבד משמש אותו אינם בדין "יום או יומים", מכיוון שאין איש מהם נחשב בעלים, וזהו, לפי הגמרא, מקורו של אמימר.

הרמב"ם (הלכות רוצח פ"ב הלכות טו-טז) פסק כרבי אלעזר, אך הרחיב את דינו וכתב שגם סתם שותפים אינם בדין "יום או יומים". פסיקה זו מעוררת תהייה: מהשוואתה של הגמרא בין דינו של אמימר ובין דינו של רבי אלעזר יוצא, שאם שני שותפים בעבד אינם בדין "יום או יומים" אזי גם אין הם יכולים למכרו - ולא שמענו כזאת מעולם!

ונראה שהרמב"ם הבין כי ביאורו של רבא לדברי רבי אלעזר, המובא בסוף הסוגיה, חולק על ביאורו של אמימר, ואף שאנו פוסקים כרבי אלעזר, הרי זה מטעמו של רבא, ולא מטעמו של אמימר. רבי אלעזר עצמו נימק את דינו כך:

"שניהם אינן בדין 'יום או יומים' - זה [=בעל הגוף] לפי שאינו תחתיו, וזה [= בעל הפירות] לפי שאינו כספו".

אמימר הבין כי לדעת רבי אלעזר, מי שקנה קניין פירות אינו נחשב בעלים, ואין זה "כספו". לפי הבנתו, מדובר בדין בעל השפעה נרחבת, הנוגע למגוון הפעולות הקשורות לבעלות, אך היקפו מצומצם למקומות שקניין הגוף חלוק בהם לגמרי מקניין הפירות.

רבא, לעומתו, מסביר שבעל הפירות אינו בדין "יום או יומים" מפני שדין זה מותנה ב"'כי כספו הוא' - כספו המיוחד לו", זאת אומרת: יש כאן בעלות, וההפקעה מדין "יום או יומים" היא משום שהבעלות אינה מיוחדת לאיש אחד, אלא בשותפות. לפי זה, דינו של רבי אלעזר נוגע אך ורק ל"יום או יומים", ששם נצרכת בעלות ייחודית דווקא, אך מצד שני, הוא נכון בכל שותפות, ואף כאשר השותפים משתתפים הן בגוף הן בפירות.

מחלוקתם של אמימר ורבא בהבנת דינו של רבי אלעזר, דומה שיסודה במחלוקת בהבנת דין "יום או יומים". כיצד?

נראה שרבא סבור שדין "יום או יומים" אינו נובע מן הבעלות על העבד אלא מן ההיתר להכותו, וכדברי הרמב"ם (שם הי"ב):

"מה בין עבדו לעבד אחרים? שעבדו, יש לו רשות להכותו, לפיכך אם הכהו הכייה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד עשרים וארבע שעות ואחר כך מת, אינו נהרג עליו, אף על פי שמת מחמת המכה, שנאמר 'לא יוקם כי כספו הוא'".

לפי זה, כאשר אין היתר להכות את העבד - ואם גם מסיבה צדדית - יתחייב המכה מיתה. מאחר שלשותפים בעבד אסור להכותו (שכן כל אחד מהם עובר משום "בל תוסיף" על הכאת חלק חברו), אין הם בדין "יום או יומים", אף ששניהם נחשבים בעלים לעניין מכירה.

מסתבר שאמימר חלק על הבנה זו של דין "יום או יומים", ולדעתו הפטור אינו קשור להיתר להכות את העבד, כי אם לעצם הבעלות עליו. לפיכך די לעניין זה בשם בעלים - אף אם אינו מיוחד לאדם אחד דווקא - ויש חפיפה מלאה בין חלותו של דין זה לבין היכולת למכור את העבד ומשמעויות אחרות של הבעלות עליו.