בבא בתרא דף סד - מוכר בעין יפה מוכר

  • הרב ברוך וינטרוב

לאחר משא ומתן מסיקה סוגייתנו (סד ע"א - סה ע"א) שמחלוקת רבי עקיבא וחכמים במשנתנו, אם המוכר את הבור ואת הדות מכר גם את הדרך אליהם, היא חלק ממחלוקת כללית:

"רבי עקיבא סבר: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי: מוכר בעין רעה מוכר".

נפקא מינה (ראה רשב"ם סד ע"ב, ד"ה ודאמר) - לקונה עצים בלא קרקע: לדעת רבי עקיבא, המוכר מכר בעין יפה, ומן הסתם מכר גם את קרקע העצים, ולכן אם העצים ימותו, הקונה יכול לשתול עצים חדשים במקומם; ואילו לדעת חכמים, סתם מוכר - בעין רעה מוכר, דהיינו עצים בלא קרקע, ואם ייבשו העצים, אין לקונה בקרקע כלום.

על מנת לעמוד על גודל חידושו של רבי עקיבא, נעיין תחילה בהצעה אחרת של סוגייתנו לביאור המחלוקת:

"דרבי עקיבא סבר: בתר דעתא דלוקח אזלינן, ורבנן סברי: בתר דעתא דמוכר אזלינן".

הרשב"ם (ד"ה ודלמא בהא פליגי) מבאר שעל פי הצעה זו הלוקח זוכה בדין, לפי רבי עקיבא, רק כשיש לו טענה מעולה (כגון שאינו רוצה לפרוח באוויר או שידרסו את קרקעו), אך אם אין לו טענה טובה, אלא שיש להסתפק מה היה היקף המכר (כגון במכר עצים בלא קרקע) - יזכה המוכר. לפי ההסבר הזה, לא אמר רבי עקיבא את דבריו אלא במקום שיש ללוקח טענה ברורה מדוע סבר שהעסקה כוללת אף את הדרך. אמנם גם למוכר יש הסבר טוב מדוע אין העִסקה צריכה לכלול את הדרך, אך מכל מקום הולכים אחר דעת הלוקח, כי המוכר מעוניין למכור, ולכן ניאות לתנאיו של הלוקח.

לא כן הדברים למסקנת הסוגיה. לפי המסקנה, רבי עקיבא פוסק לטובת הלוקח גם כשאין לו הסבר מדוע צריך המכר לכלול גם את הקרקע: עצם האפשרות לפרשנות נרחבת יותר של העִסקה, די בה לזכותו, בשל האומדנה ש"מוכר בעין יפה הוא מוכר".

מדברים אלו עולה מסקנה מפתיעה: אנו רגילים לפסוק ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ולכן יד הקונה על התחתונה; אבל לפי רבי עקיבא, יד הלוקח על העליונה - לפחות במה שנוגע להיקף המכירה! וזה לשון רבי חיים שבתי (שו"ת תורת חיים, חלק א סימן ל"א):

"לזה אומר, שמי שיעיין בסוגייא דהמוכר את הבית גבי ההיא פלוגתא דרבנן ורבי עקיבא גבי מוכר בור ודות, יראה דכל טצדקי דמצינן לאוקמי ולמימר דהמוכר בעין יפה מוכר אמרינן ליה, ואפילו לגבי מכר אילנות ושייר קרקע דליכא טעמא דצריך הלוקח לפרוח באויר אמרינן דמוכר בעין יפה וכו', ואם כן אפילו במלתא דספיקא מסתברא דדנין ללוקח דין מוחזק לענין זה שלא שייר דרך למוכר".

[רבי חיים שבתי (מהרח"ש) נולד בסביבות שנת ש"י (1550) בסלוניקי, לאביו רבי שבתי (שמו השני הוא שם אביו, כפי שהיה מקובל בזמנו במקומו). היה תלמידם של רבי אהרן ששון, בעל שו"ת תורת אמת, ושל רבי שלמה כהן, בעל שו"ת מוהרש"ך. עוד בצעירותו נתמנה לחבר בית הדין של העיר ולראש ישיבה, וכעבור שנים מועטות כבר נחשב לאחד מגדולי הרבנים. זכה לבנים ובני בנים תלמידי חכמים.]