בבא בתרא דף עה – מחלוקת רב ושמואל במשיכת ספינה

  • הרב שמואל שמעוני

לע"נ סבי
רבי אברהם
בן רבי משה שלמה ציגלמן
זכרו לברכה

 

"ספינה – רב אמר: כיון שמשך כל שהוא קנה, ושמואל אמר: לא קנה עד שימשוך את כולה".

הלכתא כשמואל בדיני, ועל כן פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פ"ג ה"ג) להלכה:

"...אינו קונה את הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו".

אלא שהלכה אחרת ברמב"ם (שם פ"ד ה"ד) נראית כסותרת פסיקה זו:

"דבר הנקנה במשיכה, אם היה ברשות הרבים [–שקניין משיכה אינו מועיל בה, ש"ש] ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא, כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה".

וכבר תמה הראב"ד בהשגותיו שם:

"נראה לי שאין זה הדין בחפץ, דהא קיימא לן בספינה כשמואל, דאמר 'עד שימשוך את כולה'".

אמנם הרא"ש בסוגייתנו (סימן ב') סבר ששיטת שמואל נאמרה בספינה דווקא, ולא בכל המיטלטלין:

"יש מפרשים דהכי נמי במשיכת כל המטלטלין... ולי נראה דספינה דוקא נקט, דלא אשכחן כי הא פלוגתא אלא בספינה ובעלי חיים, משום דספינה אי משיך לה כל דהו אזלא, וכן בעלי חיים, ולהכי אין משיכה כל דהו מהני בה לשמואל בספינה ולרבי אחא בבהמה, אבל בשאר מטלטלין, שמשיכתם מכח אדם המושכן, כולי עלמא מודו דבמשיכה כל דהו סגי".

לשיטתו, שמואל מודה שבמיטלטלין המצויים ביבשה די במשיכה כל דהו (והשווה רשב"ם דף פו ע"ב, ד"ה והא, שהעלה חילוק הפוך); ושמא חילק כך גם הרמב"ם, וההלכה השנייה (פ"ד ה"ד) מוסבת על מיטלטלין שאין צורך למשכם לגמרי מן המקום שהיו בו. אבל מלשון הרמב"ם בפ"ג ה"ג אין ברור אם סבר כחילוקו של הרא"ש, ואם לא סבר כן, נמצא ששיטתו עודנה טעונה בירור.

על כן נראה לאמץ את החילוק שהציע המגיד משנה (פ"ד ה"ד). המגיד משנה מסביר ששתי ההלכות מדברות במצבים שונים. בפ"ג ה"ג החפץ היה מלכתחילה ברשות שקניין משיכה מועיל בה, כגון רשות הלוקח או סמטה, ואז דרושה הסטה מלאה של החפץ ממקומו. בפ"ד ה"ד, לעומת זאת, החפץ היה ברשות הרבים, וכבר הוצא שם לחלוטין ממקומו; לכן משיכה חלקית ברשות הלוקח או בסמטה מספקת (והשווה אור שמח על אתר, שהבין באופן שונה מעט את שיטת הרמב"ם והמגיד משנה). כיצד נבאר הבחנה זו?

נראה שהרמב"ם הבין כי מהותו של קניין משיכה היא הכנסת החפץ לרשות הלוקח. אלא שלכניסת החפץ לרשות הלוקח יש תנאי מקדים: ביטול הרשות הקודמת. זהו בדיוק יסוד דרישתו של שמואל שהחפץ יֵצא ממקומו: ראש לכל צריך מעשה הקניין לבטל את רשותו הקודמת של החפץ. כל עוד מצוי מקצת החפץ במקומו הקודם, אין נוכחותו של הקונה חזקה דייה לבטל את המצב הקודם; רק לאחר שיצא לחלוטין מרשותו הקודמת יכול החפץ להיכנס לרשות הקונה.

בפ"ג ה"ג החפץ מצוי, לפי הסברו של המגיד משנה, במקום שמשיכה קונה בו; לכן שני האירועים הללו – יציאת החפץ מרשותו הקודמת וכניסתו לרשות הלוקח – באים כאחד. אבל מבחינה מהותית, תיתכן הפרדה בין האירועים הללו, וזה בדיוק מה שקורה בפ"ד ה"ד. בהלכה זו מדובר בחפץ שעומד ברשות הרבים ומוצא ממקומו לגמרי כבר שם. משיכה זו מוציאה את החפץ מרשותו הקודמת, אך אין בכוחה להכניסו לרשות הלוקח, וכהסברו של הרשב"א מדוע אין משיכה קונה ברשות הרבים: "שאפילו כשמושך מכאן לכאן, עדיין לא הכניסה בתוך רשותו" (עו ע"ב, ד"ה לא, בהסברו השני). אולם מאחר שהחפץ כבר יצא כולו מרשותו הקודמת, הרי מרגע שהגיע לרשות שמשיכה קונה בה, די במשיכה כל דהו להכניסו לרשות הלוקח, שהרי הרשות המתנגדת לתהליך זה כבר בטלה; לכן אם כבר נעקר החפץ ממקומו לגמרי עוד בהיותו ברשות הרבים, די במשיכה חלקית לרשות הלוקח או לסמטה.

[ראוי לציין שבעל אבן האזל (פ"ד ה"ד), אף שקיבל את חילוקו של המגיד משנה, הבין בדרך אחרת את דעת הרמב"ם. לדבריו, הראב"ד אכן הבין משיכה כהכנסה לרשות, אלא שהבנה זו הביאתו למסקנה שדרושה הכנסה מלאה לרשותו של הקונה. הרמב"ם, לעומת זאת, מבין את קניין משיכה באופן אחר לגמרי: לדעת אבן האזל, הרמב"ם הבין כי משיכה היא מעשה קניין המבטא השתלטות סימבולית על החפץ (בעל אבן האזל תולה בחקירה זו עוד מחלוקות אחרות בין הרמב"ם והראב"ד). לפי הסבר זה, משיכה ברשות הרבים לוקה בחסר משום שאיננה מהווה הפגנת בעלות והשתלטות מובהקת; לפיכך די במשיכה כל דהו לרשות הקונה ליצור מעשה של השתלטות. אשר לדרישה להוציא את החפץ לחלוטין ממקומו הראשון, בעל אבן האזל כותב שזהו דין מיוחד במשיכה, אך לא ביאר מה עניינו.]