דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא דף ע - שטרך בידי מאי בעי

המשא ומתן שבין רב עמרם לרב חסדא, אם שומר שטוען "החזרתים לך" כנגד שטר פיקדון המצוי בידו של המפקיד נאמן במיגו ד"נאנסו" (ע ע"א-ע"ב), נראה מעט תמוה.

בתחילה נראה שההתלבטות דומה להתלבטות בדפים ה ע"ב - ו ע"א אם מיגו עדיף על חזקת "אין אדם פורע תוך זמנו" אם לאו. גם בסוגייתנו השאלה היא אם מיגו עדיף על החזקה ששומר שמחזיר את הפיקדון מוודא שהשטר לא ישאר ביד המפקיד. בלשון הגמרא קרויה חזקה זו "שטרך בידי מאי בעי", זאת אומרת: אם השטר נמצא ביד המפקיד, חזקה שהפיקדון לא הוחזר.

ובכן, רב עמרם שואל את רב חסדא אם מיגו יועיל כנגד חזקה זו, ונענה שהוא מועיל. אלא שרב עמרם ממשיך ושואל:

"ולימא ליה 'שטרך בידי מאי בעי?!'"

שאלה זו נראית קשה: הלוא רב חסדא ידע שהחזקה קיימת, ואף על פי כן קבע כי נאמנות השומר, הנתמכת במיגו, עומדת כנגד החזקה; איזה חידוש נוסף מבקש אפוא רב עמרם?

מסתבר כי רב עמרם הבין שבטענת "שטרך בידי מאי בעי" יש יותר מחזקה פשוטה. נעיין בדינו של הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פי"א ה"א:

"המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר 'פרעתי שטר זה' - אינו נאמן".

סדר הדברים בהלכה נראה תמוה. לכאורה היה הרמב"ם צריך לכתוב שהטוען "פרעתי שטר זה" אינו נאמן, כי עומדת כנגדו חזקת "שטרך בידי מאי בעי", ועל כן צריך הלווה לפרוע בעדים. אבל מן הרמב"ם משתמע שהלווה אינו נאמן לטעון "פרעתי" מפני שעליו לפרוע בעדים. נראה אפוא שלדעת הרמב"ם, "שטרך בידי מאי בעי" אינה חזקה בלבד; זוהי הלכה, המחייבת את הלווה להוכיח שאכן פרע את ההלוואה, כדי לפרוך את השטר העומד מולו. לפי תפיסה זו, הלווה בשטר מוותר על נאמנותו לטעון "פרעתי" כל עוד השטר מוחזק ביד המלווה.

לאור זאת נוכל להבין את שאלתו של רב עמרם. רב חסדא סבור שהמיגו נותן ללווה נאמנות מספקת לגבור על החזקה שאין אדם פורע מִלווה בשטר בלא לוודא שהשטר יצא מיד הלווה. אך כיצד נאמנות זו מועילה לגבור על ההלכה המפקיעה לחלוטין את יכולתו של המתחייב בשטר לטעון "פרעתי"?

תשובתו של רב חסדא היא:

"וכי אמר ליה 'נאנסו' - מי מצי אמר ליה 'שטרך בידי מאי בעי'?!"

גם התשובה נראית במבט ראשון בלתי-מובנת. אמנם נכון הדבר שלוּ טען השומר טענת אונס, לא היה מקום לשאול אותו על השטר. אך סוף סוף לא זו טענתו, ואם אכן החזיר את הפיקדון - מדוע נשאר השטר ביד המפקיד?!

נראה אפוא שתשובה זו אכן אינה מכוונת כנגד ממד החזקה הראייתית שבטענת "שטרך בידי מאי בעי", חזקה שהמיגו כבר עמד כנגדה בהצלחה. תשובה זו מכוונת כנגד הממד הנוסף, שעליו עמדנו לעיל, דהיינו הפקעת השומר מטענת "פרעתי" על ידי השטר. על פי דרכנו, רב חסדא משיב שהפקעת הנאמנות בטענת "פרעתי" היא בהלוואה דווקא. מדוע? חוב שנוצר במִלווה - הדרך היחידה להיפטר ממנו היא פירעון; ומאחר שבשעת הפירעון נהוג לקרוע את השטר, זיהתה ההלכה את קיום השטר עם קיום החוב. לא כן הדברים בפיקדון. כאשר פיקדון נאנס, השומר נפטר מחובת ההשבה אף שהשטר יהיה עדיין ביד המפקיד. אם כן, בפיקדון אין קיומו של השטר זהה עם קיומו של חיוב ההשבה, ולכן איננו מפקיע את הנאמנות בטענת "פרעתי".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)