בבא בתרא | דף פא | הפרשת ביכורים

המשנה הפותחת את סוגייתנו עוסקת בקניין אילנות וקרקע. הסוגיה מתמקדת בשאלה מקבילה בדין ביכורים: אדם שקנה אילנות אך לא קנה את הקרקע שהם נטועים בה, האם הוא מביא ביכורים? בסוגיה שני נושאים מרכזיים: האחד – יסוד חיוב הבאת ביכורים, והשני – היחס בין הבאת הביכורים ובין מקרא ביכורים. עיון זה יתמקד בשאלת יסוד אחת הנוגעת לחיוב ביכורים.

שנינו במסכת ביכורים (ג, א):

"כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר – קושרו בגמי ואומר 'הרי אלו בכורים'".

מהי "תאנה שביכרה"? מדברי הרמב"ם (פירוש המשניות שם; הלכות ביכורים ב, יט) עולה שמדובר בתאנה שהתחילה לצמוח אך עודנה בוסר. הווה אומר: את הביכורים אפשר להפריש עוד בטרם השלים הפרי את גידולו – שלא כתרומות ומעשרות, שאפשר להפרישם רק לאחר ההבשלה.

והנה כתב הרשב"ם בפירושו לסוגייתנו:

"ואותה שביכרה תחִלה קושר בה גמי".

הרשב"ם מעמיד דרישה שלא נזכרה כלל ברמב"ם: להפריש לביכורים את הפרי הראשון דווקא.

ונראה שלפנינו מחלוקת עקרונית. הרמב"ם בהלכות ביכורים שם פוסק:

"ורואה תאנה שבכרה, אשכול ענבים שבכרו, רמון שבכר – קושרן בגמי ואומר 'הרי אלו בכורים', והם נעשים בכורים במחובר משקרא להן שם".

המונח 'קריאת שם' מוכר לנו מהפרשת תרומות ומעשרות. הווה אומר: לדעת הרמב"ם הפרשת ביכורים דומה להפרשת תרומות ומעשרות. אם כן, כשם שקדושת תרומות ומעשרות נוצרת במעשה ההפרשה של הבעלים, היכול לקרוא שם תרומה ושם מעשר על כל פרי שיבחר, כך גם המוקד של מצוות ביכורים הוא הפרשת הבעלים.

על פי דרכו של הרשב"ם, הפרשת ביכורים היא תהליך שונה בתכלית. כאמור, הרשב"ם סבור שמצוות ביכורים מתקיימת דווקא בפרי שביכר תחילה. אם כך, לא הבעלים קובע איזה פרי יהיה ביכורים, אלא המציאות החקלאית היא שקובעת את הדבר. אומנם הבעלים צריך לקשור גמי סביב אותו פרי, אך קשירה זו לא באה אלא לסמן ולזהות את הפרי, ואינה יוצרת את הקדושה.

זכינו אפוא לשתי הבנות יסוד בדין הפרשת ביכורים: לדעת הרמב"ם הבעלים מחילים את קדושת הביכורים בהפרשתם, ואילו הרשב"ם סבור שהפרי שגדל ראשונה קדוש מאליו, וקשירת הגמי סביבו אינה אלא לסימן בעלמא.

[עיון זה מבוסס על מאמרו של הרב אליקים קרומביין, "בעלות על קרקע כתנאי לחיוב ביכורים", בתוך: הרב י' זולדן והרב ח"ה פיוטרקובסקי (עורכים), עצרת ליחיאל – מאסף לענייני חג השבועות לזכרו של יחיאל מרדכי ויצמן הי"ד, בית אל תשנ"ז, עמ' 185 ואילך.]