בבא בתרא דף פג – מנהג המדינה במכירת חלקי בהמה

  • הרב ברוך וינטרוב

המשנה בדף פג ע"ב דנה מה נכלל במכירת חלקי בהמה. העיקרון העולה מן המשנה הוא שבבהמה גסה כל איבר חשוב לעצמו, ואין אחד מהם בכלל מכירת חברו, ואילו בבהמה דקה האיברים הפחות חשובים נגררים אחר האיברים החשובים.

הרשב"ם (ד"ה לא מכר את הרגלים) מצטט מן התוספתא: "במה דברים אמורים? במקום שלא נהגו; אבל במקום שנהגו – הכל כמנהג המדינה". מניסוח זה משתמע שיש כאן מעין סיום לכל הדינים שנשנו עד כה: מכירת בית, מכירת בית הבד, מכירת בית המרחץ, מכירת שדה וכו'. אמנם מלשון התוספתא כפי שהיא לפנינו משמע אחרת:

"המוכר את הראש בבהמה דקה, לא מכר את הלחי; ואם היה טבח כהן – הרי זה מכור. המוכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגלים; מקום שנהגו למכור – הרי אילו מכורות" (תוספתא בבא בתרא, מהדורת ליברמן, פ"ד ה"ח).

משמע שמדובר בדין פרטי בעניין מכירת הראש והרגליים בבהמה גסה. אמנם הראשונים פסקו, רובם ככולם, כעולה מן הציטוט שברשב"ם, וכן פסק גם בשולחן ערוך:

"אין דברים אלו אמורים אלא במקום שאין מנהג ידוע, אבל במקום שיש מנהג ידוע – הכל הולך אחר המנהג" (שולחן ערוך חושן משפט סימן ר"כ סעיף טו).

וכבר עסקנו בעבר (הדף היומיומי לדף סא) בטעם הדין שהולכים אחר המנהג.

ובכן, מסתבר שהתוספתא כפי שהיא לפנינו לא באה אלא להדגיש כי הדין שהולכים אחר המנהג תקף גם במכירת בהמה. ומה ראתה לעשות כן? התוספות יום טוב מציע בפירושו למשנתנו הצעה המבוססת על הנחה היסטורית:

"ואפשר שבימי בעל התוספתא לא היה מנהג ידוע שלא כדינין השנויין אלא בהך דינא דמתניתין, משום הכי שנאו עלה דהך. אבל הוא הדין נמי בדינין האחרים".

ברם, ייתכן שהתוספתא באה להוציא מידי הבנה מסוימת בדין המשנה, הבנה העולה באיבעיא בירושלמי. המשנה אומרת כי בבהמה דקה "מכר את הראש – מכר את הרגלים". הירושלמי על אתר מביא את שאלתו של רבי יצחק, אם מי שמכר חצי הראש מכר גם חצי הרגליים. ונראה ששאלתו היא מפני מה "מכר את הראש מכר את הרגלים": האם מפני שכך מנהג העולם, שאין קונים ראש בהמה דקה לבדו, אלא עם הרגליים; או משום שרגלי בהמה דקה הן קטנות ולא-חשובות, ועל כן נטפלות לראשה ונחשבות כאיבר הממשיך את הראש ותלוי בו. לפי ההבנה הראשונה, הקונה חצי הראש לא קנה חצי הרגליים, שהרי בקניין חצי ראש כבר יצא מגדר מנהג העולם. אבל לפי ההבנה השנייה, שהרגליים המשכיות לראש, ניתן לטעון שהקונה חצי הראש קנה גם חצי הרגליים. הירושלמי משיב על פי ברייתא המלמדת שיש הבדל בין הקונה סתם, שקונה כמנהג, לבין הקונה במשקל, שאין המנהג חל עליו: מברייתא זו מוכח שקניין הרגליים עם הראש תלוי במנהג, ולא בתפיסה אובייקטיבית שהרגליים קשורות לראש.

מסתבר שזו גם כוונת התוספתא. יכולנו לחשוב שבבהמה גסה אין הרגליים נמכרות עם הראש משום שהן נתפסות כנפרדות לחלוטין ממנו – ואם כן, ייתכן שגם מנהג המדינה לא ישנה דין זה, שהרי סוף סוף לא היה קניין על הרגליים, ואין זה אלא מנהג שוטים. על כן באה התוספתא ללמדנו שאין זה דין עקרוני, אלא הוא תלוי במנהג בלבד.