בבא בתרא דף פז – אבֵדה מדעת

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה בדף פז ע"ב נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין אדם ששלח את בנו לחנווני לקנות שמן. לדעת חכמים, השולח רצה שהחנווני יעביר לו שמן בדרך אחראית ומקובלת, וברור שלא נתכוון שישלח את השמן ביד הבן הקטן, שאינו מסוגל לשמור על הצלוחית ועל השמן שבה; ולכן אם התרשל החנווני ומסר את צלוחית השמן לילד – הריהו חייב באחריותה. רבי יהודה חולק, ולדעתו כוונת המשלח הייתה שהילד יביא את השמן, לפיכך אם נשברה הצלוחית, אין החנווני חייב באחריותה.

הגמרא מעירה שאם הצלחת שייכת לבעל הבית, ולא לחנווני, הכול מודים שאין לחייב את החנווני באחריותה, משום שזו "אבֵדה מדעת": מאחר שהקונה הניח את הצלוחית מלכתחילה במקום שאינו משתמר – דהיינו ביד הילד – אין החנווני חייב באחריותה.

המונח אבדה מדעת נזכר בחמש סוגיות בש"ס. האחרונים (עיין מפרשי השולחן ערוך חלק חושן משפט סימן רס"א) השוו בין הסוגיות והתקשו בקושיות שונות. אך מפי הגאון הרב אשר וייס שליט"א שמעתי הערה מֶתודית חשובה, והיא: שאף שכל הסוגיות נוקטות במונח זהה, על כורחנו עניינן בנושאים שונים. הוא הסביר שכאשר ציינו חז"ל עניין אחד בכמה מונחים, אין ספק שהתכוונו להבחין בין היבטים שונים שלו [לדוגמה, דין "חביבה מצוה בשעתה" דומה מאוד לדין "זריזין מקדימין למצוות", אך השוני במינוח מורה שיש כאן שני דינים שונים], אבל גם כאשר ביטוי אחד חוזר בסוגיות שונות, ייתכן בהחלט שיש מקום להבחין ביניהן.

כלפי מה הדברים אמורים? הטור (חושן משפט סימן רס"א) קובע בפירוש שאבדה מדעת היא הפקר, ולכן המוצאה רשאי לזכות בה. בכך חלק הטור על הרמב"ם, הפוסק (הלכות גזלה ואבדה פי"א הי"א) שבאבדה מדעת אין מצוַת השבה לבעלים, אבל אסור למוצא לזכות בה.

ההוכחה הברורה לדברי הטור היא הסוגיה בבבא מציעא דף כא ע"ב, שם נאמר שמי שפרס את פירותיו ברשות הרבים, ולאחר זמן אסף אותם אך הותיר פירות אחדים משולי הערֵמה – אין זו אבדה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. הגר"א וייס הוכיח שהרמב"ם אינו חולק על פרשנות זו של הטור, ואף הוא מודה שהפירות הם הפקר גמור.

בסוגייתנו, לעומת זאת, האבדה מדעת היא הצלוחית שניתנה ביד הילד. כלום יעלה על הדעת שגם במקרה זה יפסוק הטור שהצלחת הפקר גמור, וכל הרוצה ליטלה מיד הילד יבוא וייטול?! ברור שלא כן הדבר! על כורחנו לא באה הגמרא לומר אלא שהחנווני אינו חייב באחריות הצלוחית – משום שבעליה התרשל בשמירתה ונתנה לבנו – אבל אין היא הפקר.

מסתבר שהרמב"ם והטור נחלקו רק בכמה מקרי ביניים, כגון "הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו" (רמב"ם שם): לדעת הטור, מאחר שהסיכוי שהפרה תישאר ברפת אפסי, הריהי הפקר גמור, כאילו הונחה ברשות הרבים; ואילו לפי הרמב"ם, מכיוון שסוף סוף הפרה ברשות בעליה, לא ניתן לומר שהופקרה. אבל המחלוקת בפירוש מקרה זה אינה משפיעה בהכרח על פירושיהם של הרמב"ם והטור בסוגיות אחרות, וסוגייתנו בכללן.

עוד על אבדה מדעת בעיונו של הרב שמואל שמעוני בדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף כה.