בבא בתרא דף צ – אונאה ומקח טעות במידה

"אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות..." (צ ע"א).

הגמרא דנה בטעם דינו של שמואל. בין השאר היא מציעה שהגדלת המידות יתר על שתות עלולה להביא לביטול מקח במקרים של מסחר עם בן מקום אחר שאינו מודע לשינוי, כי אז הפער בין מה שסברו הצדדים יהיה גדול משתות. אבל הגמרא דוחה הסבר זה בטענה שבמקרה כזה יחזור המקח אפילו בפחות משתות:

"והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין – אפילו פחות מכדי אונאה חוזר!"

חזרה זו – מה טיבה?

מן הגמרא משמע שהכוונה לביטול גמור של המקח, כדין מקח טעות. וכן כתב רשב"ם על אתר (וראה גם דבריו להלן קג ע"ב, ד"ה פיחת). אבל הרמב"ם בהלכות מכירה (פט"ו הלכות א–ב) פוסק:

"המוכר לחבירו במדה, במשקל או במניין וטעה בכל שהוא – חוזר לעולם, שאין הונייה אלא בדמים, אבל בחשבון חוזר. כיצד? מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעים ותשעה – נקנה המקח ומחזיר את הטעות, ואפילו לאחר כמה שנים".

לדעת הרמב"ם לא המקח כולו חוזר, כי אם הטעות לבדה. וכבר השיג עליו הראב"ד על אתר ופסק כשיטת הרשב"ם. אם כן, כיצד יבאר הרמב"ם את סוגייתנו?

הגאון ר' חיים סולוביצ'יק מסביר בחידושיו על הרמב"ם, שהרמב"ם מחלק בין מקרה ששני הצדדים הסכימו על מידה מסוימת אך למעשה לא קיבל הקונה כפי המידה שהוסכם עליה – שאז "נקנה המקח" – לבין מקרה ששני הצדדים נקבו בשם אותה מידה, אך בעצם התכוונו לשיעורים שונים, שאז הבעיה היא בכריתת העִסקה עצמה, ודינה כמקח טעות, כמו בסוגייתנו.

חילוקו של הגר"ח נפלא ומתקבל. אלא שעדיין יש לבאר, אם כן, מדוע הביאה הגמרא את דינו של רבא, האמור במצב שונה מן הנידון בסוגיה?

הגר"ח מיישב גם קושיה זו, אך אנו נרצה ללכת כאן בדרך אחרת. כידוע (ראה הדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף נא), באונאה פחות משתות המקח קיים, וגם אין חובה להחזיר את האונאה. אחד ההסברים לדין זה הוא שאדם מוחל על פחות משישית. לפי הסבר זה, היה מקום לחשוב שהעיקרון תקף לא רק במה שנוגע למחיר, ושאנשים מוכנים למחול גם על חריגות עד כדי שישית מן המידה ומן המשקל שהוסכם עליהם. דברי רבא הובאו על מנת להוכיח שאין הדבר כן, אלא יש הבדל מהותי בין התשלום, שאנשים מוחלים על שינויים זניחים בו, לבין המידה והמשקל, שאנשים אינם מוחלים על שינוי בהם. אם כן, מה דינו של שינוי במידה ובמשקל? שאלה זו תלויה במהותה של הטעות, וכפי שביאר הגר"ח.