דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף קח | פתיחה לפרק "יש נוחלין"

אנו פותחים היום, בסייעתא דשמיא, בלימוד פרק "יש נוחלין". כמבוא לפרק נציג חקירת יסוד בדיני ירושה. הפרק נפתח במילים:

"יש נוחלין ומנחילין".

המילה "נוחלין" מובנת: אדם זוכה בנחלה הבאה לו מאחד מקרובי משפחתו. אך מאי "מנחילין"? ממילה זו משתמע שבעל הנכס עושה פעולה אקטיבית כלשהי כדי להעבירו לקרובו. האומנם יש צורך בפעולה שכזו?

המקור המרכזי בתורה לדיני ירושה הוא בפרשת פינחס (במדבר כ"ז, ו–יא):

"אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ... וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו... וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו... וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ..."

הגמרא דנה מה בין "והעברתם" ל"ונתתם", אך לענייננו, שתי המילים מלמדות כי הירושה אינה חלה אוטומטית, אלא יש 'לתת' אותה או 'להעביר' אותה.

כך משמע גם מן הפרשה המשלימה את דיני הירושה – עניין ירושת הבכור שבפרשת כי-תצא (דברים כ"א, טו–יז). כך נאמר שם:

"וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ" (שם, טז).

גם כאן משתמע שהאב עושה פעולה אקטיבית של 'הנחלה' – העברת הנכסים לקרוביו. רבי אברהם אבן עזרא התקשה בכך בפירושו על אתר, והציע שאכן מדובר בסוג של מתנה שהאב נותן מיזמתו לפני מותו, ולא בדין הירושה הרגיל.

מכל הדברים הללו מתעוררת חקירת יסוד בדין ירושה: האם ירושה היא תהליך המתרחש מעצמו, בלא התערבות אנושית; או שמא אין הירושה חלה מאליה, אלא בית דין (או מוסד אחר) צריך 'ליטול' כביכול את נכסיו של הנפטר ולהעבירם לקרוביו.

להלן קיג ע"ב מובאת ברייתא:

"דתניא: 'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט' (במדבר כ"ז, יא) – אורעה כל הפרשה כולה להיות דין".

מה טיבו של אותו "דין" הנעשה בחלוקת ירושה? שאלה זו תלויה בשתי ההבנות שהצענו. אם הירושה חלה מאליה, יש לומר שהדין הנזכר כאן עניינו לשמור על הסדר החברתי ולוודא שנכסי הנפטר אכן יגיעו ליעדם. אולם מסתבר יותר שהגדרת הירושה כ"דין" מלמדת על מעורבות ישירה של בית הדין בחלוקת הנכסים; כמובן, חלוקה זו תתבצע על פי הכללים שקבעה התורה, אך מכל מקום, ביסודו של דבר זוהי פעולה אנושית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)