בבא בתרא דף קיג – חלוקת ירושה

  • הרב ברוך וינטרוב

הגמרא (קיג ע"ב) לומדת מן הפסוק "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו" (דברים כא, טז) שאין דנים בחלוקת נחלות בלילה, אלא ביום בלבד. הרשב"ם (ד"ה דלמא, דתניא) מסביר שהכוונה לחלוקת הירושה בין האחים, שיש לעשותה ביום, כשאר דיני ממונות, מה שאין כן ב"חלוקת שותפין בעלמא".

מה טעם ההבדל הזה שבין חלוקת ירושה לבין חלוקת שותפות?

נראה שיש שוני מהותי בין שני התהליכים. בשותפות ממונית רגילה הבעלות נחלקת בין שני השותפים (אם 'חצי-חצי' ואם כבעלות חלוקה, ראה הדף היומיומי לדף יא ועוד [הפניות נוספות נמצאות שם]). נכסי הירושה, לעומת זאת, שייכים קודם החלוקה ל'בית' של הנפטר, שכל האחים בכללו; ורק בחלוקת הירושה ה'בית' הזה מתפרק, ומתפצל למשפחות האחים.

דוגמה נוספת להבדל שבין שותפות בנכסי הבית לבין שותפות רגילה יש בהשגת הראב"ד על הרמב"ם בהלכות שקלים פ"ג ה"ד. הרמב"ם פוסק שם ששותפים שנתנו למצוַת מחצית השקל שקל שלם – עבור שניהם – פטורים מן הקלבון (=תוספת שצריך להוסיף מי ששוקל שקל אחד עבור שני אנשים במקום לתת שתי מחציות). הראב"ד על אתר משיג עליו וטוען כי רק אחים שטרם חלקו בנכסי הירושה פטורים מן הקלבון, אך לא שותפים רגילים, ומסתבר שלדעתו יש להבדיל בין שותפים סתם לבין אחים שטרם חלקו; נכסי האחים שייכים קודם החלוקה לישות ממונית אחת – 'הבית' – ולכן הם פטורים מחיוב הקלבון, שנוהג רק כשהשקל ניתן עבור שתי ישויות ממוניות שונות.

על פי זה יובן ההבדל שבין דיון בחלוקת שותפות סתם לבין דיון בחלוקת ירושה. חלוקת שותפות סתם אינה אלא בירור מציאותי מה שייך לכל אחד מן השותפים. חלוקת ירושה, לעומת זאת, היא צעד משפטי-דיני, ועל כן יש לעשותה ביום דווקא, כשאר דיני ממונות.