דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא דף קיד – ירושת האֵם את בנה

המשנה ריש פרקין חוזרת פעמיים על ההלכה שהבן יורש את אמו, אך האֵם אינה יורשת את בנה. בסוגייתנו (קיד ע"ב) נאמר כי החזרה באה ללמד שאין הבן יורש את אמו בקבר. והגמרא מוסיפה:

"אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה – האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה".

לדעת רבי יוחנן, מדאורייתא האישה יורשת את בנה. התוספות על אתר (קיד ע"ב, ד"ה אף מטה) התקשו למצוא במה מדובר: מת אדם בלא בנים ויש לו אב ואם – האב יורש אותו; אם אין האב בין החיים – הנחלה ממשמשת לקרובי האב; אם כן, כיצד ייתכן מצב שהאֵם תירש? ונדחקו ליישב שמדובר במשפחת גרים, ואין לבן הנפטר שום קרובים מלבד הוריו.

לעומת זאת, הרא"ש בתוספותיו (הובאו דבריו בשיטה מקובצת) ביאר את הסוגיה כפשוטה: לדעת רבי יוחנן, האב אמנם קודם לאם, אבל קרובי האב, שזוכים בירושה מדין 'משמוש נחלה' (ראה להלן דף קטו), יורשים רק כאשר גם האֵם כבר איננה בין החיים. כיצד הדבר מתיישב עם קביעת הגמרא לעיל (דפים קט–קי) ש"משפחת אם אינה קרויה משפחה"? הרא"ש טוען כי יש להבחין בין האֵם עצמה ובין משפחתה. הבחנה זו מסתברת ביותר: סוף סוף, האֵם היא אחד האנשים הקרובים ביותר לאדם, הן כ"שאר בשר" הן מצד ההקשר המשפחתי, ולכן יש בהחלט מקום לומר שמן התורה היא קודמת לקרובי בעלה (למעט יוצאי ירכו, כמובן).

להלכה לא נתקבלה דעתו של רבי יוחנן, כפי שמוסבר בהמשך הסוגיה (קטו ע"א):

"ושאני הכא, דאמר קרא: 'וכל בת יורשת נחלה' (במדבר ל"ו, ח) – יורשת ואינה מורשת".

הרשב"ם על אתר הביא שתי דרכים בביאור דרשה זו. על כל פנים, הגמרא לומדת מפסוק מפורש כי אין האֵם יורשת את בנה, אף שכאמור, מסברה ירושה שכזו בהחלט מתקבלת על הדעת.

ייתכן – ואני מציע זאת בהיסוס – שהסברה הברורה שהאֵם אמורה לרשת את בנה תיישב קושיה שהקשו האחרונים על הרמב"ם. זה לשון הרמב"ם ריש הלכות נחלות (פ"א ה"ב):

"אם אין לו בנים – יירשנו אביו. ואין האם יורשת את בניה. ודבר זה מפי הקבלה".

שירושת האב את בנו היא מסורת מפי הקבלה – דבר זה עולה גם מפירוש המשניות לרמב"ם ריש פרקין. והדבר מסתבר: הברייתא (קח ע"ב) למדה את דין ירושת האב מהמילה "שארו" (במדבר כ"ז, יא); מילה זו עשויה להתפרש בדרכים שונות, וכדי לקבוע שהכוונה לאב יש צורך בקבלה. אלא שמלשון הרמב"ם בהלכה שציטטנו משתמע שגם הדין שאין האֵם יורשת את בניה הוא מפי הקבלה – ודלא כדברי סוגייתנו, שלמדה זאת מפסוק מפורש! רבי שלמה מחעלמא, בעל מרכבת המשנה, אכן פירש שהמילים "דבר זה מפי הקבלה" מוסבות רק על ירושת האב את בנו, ולא על שלילת ירושת האֵם את בנה. אבל הלחם משנה על אתר התקשה בדבר מאוד, ונאלץ להסיק: "ואולי שאני בין הך דרשה לשאר דרשות".

אך ייתכן שהתירוץ לדברי הרמב"ם הוא כדלעיל. שלילת ירושת האֵם אכן נלמדת מדאורייתא. אבל יש בכך חידוש גדול, ואלמלא למדנו מפי הקבלה שאין האֵם יורשת, היינו מפרשים את הכתובים בעניין אחר, כשם שעשה רבי יוחנן; רק מכוח הקבלה והמסורת יכולה סוגייתנו להסיק כי המקראות עצמם מלמדים שאין האֵם יורשת את בנה (ועיין גם בספר אבי עזרי למרן הרב שך על אתר). ועדיין הדבר צריך עיון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)