בבא בתרא דף קכ – שאלה בהקדש והקדש טעות

  • הרב ברוך וינטרוב

סוגייתנו (קכ ע"ב) משווה בין האפשרות להישאל על הקדש ובין דין הקדש טעות. הגמרא מניחה כי לשיטת בית שמאי ש"הקדש טעות הקדש" (נזיר ל ע"ב) אי אפשר להישאל על ההקדש, וביאר הרשב"ם כי מאחר שהתרת נדר מבוססת על מציאת טעות בהקדשה, אין כל תועלת בהישאלות למאן דאמר "הקדש טעות הקדש".

והקשו התוספות: מניין לה לגמרא שלדעת בית שמאי הקדש טעות הוא תמיד הקדש? הרי בסוגיה שם (נזיר לא ע"ב) העמיד אביי את דברי בית שמאי במציאות מוגדרת ומסוימת:

"אלא הכא במאי עסקינן – דקאים בטיהרא ואמר: 'שור שחור שיצא מביתי ראשון ליהוי הקדש', ואמרו ליה: 'לבן נפק', ואמר להון: 'אי הוה ידענא דלבן נפק, לא אמרי שחור'".

לפי אוקימתא זו, המקדיש היה מעוניין להקדיש את השור הראשון שיצא מביתו, ולא הייתה לו כל כוונה לצמצם לשוורים שחורים בלבד. משמע מכאן שבית שמאי נותנים תוקף להקדש טעות רק כשהטעות הייתה בדיבור; אבל אם נמצאה טעות במחשבתו של המקדיש בשעת ההקדשה, יודו גם בית שמאי שהפתח מועיל להתיר את הנדר!

נראה שניתן ליישב את קושיית התוספות אם נבין כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל סובבת על הבנת אופן חלות ההקדשה. כיצד? בית הלל תופסים את ההקדשה כהקנאת החפץ להקדש; לפי שיטה זו, מעשה הקניין הוא האמירה ("אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" [קידושין כח ע"ב]), ולכן אם הייתה טעות באמירה, היא לא תוכל להקנות את החפץ. בית שמאי, לעומתם, סבורים כי לא ניתן לתפוס הקדשה כמעשה של נתינה-הקנאה לקב"ה, שהרי הכל שלו; לפי תפיסה זו, המקדיש רק 'שומט' מידו את החפץ, ומשעה ש'שמטו', הרי החפץ חוזר מאליו למצבו הטבעי – שייכות מוחלטת לקב"ה. על כן אין זה משנה מה אמר המקדיש, שהרי לא אמירתו היא שמקנה את החפץ להקדש. מה שחשוב הוא על מה 'ויתר' המקדיש; ומאחר שהוא 'שמט' מידיו את השור הראשון שיצא מביתו, הפער בין האמירה "שור שחור" לבין יציאת שור לבן אינו מעלה ואינו מוריד. [חקירה דומה קיימת בדין מחילה בטעות, ראה הדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף סז.]

לפי הסבר זה, כנה ההשוואה שהשוותה הגמרא בין דין הישאלות על הקדש ובין דין הקדש טעות. לדעת בית שמאי, אין למקדיש תפקיד פעיל בהעברת החפץ לרשות ההקדש; הוא רק 'שומט' את החפץ – ומאליו הוא קדוש. 'שמיטה' זו אמנם נעשית בתודעתו של האדם, אך אין היא החלת חלות באמצעות התודעה, ולכן טעות אינה עילה לביטולה, שהרי סוף סוף החפץ 'נשמט'; לפיכך אין מקום להישאל עליה. [ודוק: מדובר כאן בטעות חיצונית להקדשה (כגון "אילו הייתי יודע שלא אסתדר כלכלית בלי הממון שהקדשתי, לא הייתי מקדיש") – ככל פתחי נדרים. אבל אם הייתה טעות במחשבת ההקדשה גופה, אין ההקדש חל, וכפי שעולה מן האוקימתא של אביי במסכת נזיר. נמצא שביאורנו הוא דלא כרשב"ם.] לפי בית הלל, לעומת זאת, האמירה היא ביטוי לפעולה אקטיבית של החלת ההקדש, ואם דעתו להקדיש – דהיינו 'דעת המַקנה' שלו – הייתה מבוססת על טעות, אין היא דעה, וההקדש בטל.