דרכה של תורה, שהדיון הולך ומתפתח מעניין לעניין באותו עניין, ולעתים אף שלא באותו עניין. סוגייתנו (קלז ע"א–ע"ב) דנה ביסודות הנוגעים למתנת שכיב מרע ולמתנה על מנת להחזיר לאור הלכות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות.
כידוע, אחת ההלכות שחידשה התורה בארבעת המינים היא "'לכם' (ויקרא כ"ג, מ) – משלכם", כלומר שכדי לקיים את המצוה אדם צריך ליטול ארבעה מינים השייכים לו. אם חלילה גזל אדם ארבעת המינים מחברו, מובן שאין הוא יוצא בהם ידי חובתו, שהרי זו מצוה הבאה בעבֵרה. אך גם אם הרשהו חברו ליטול את ארבעת המינים, בכל זאת אין הוא יוצא בהם ידי חובתו, משום אותה הלכה ייחודית: "'לכם' – משלכם".
אחת השאלות הנשאלות בסוגייתנו היא אם מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. בעל קצות החושן (סימן רמ"א ס"ק ד) העלה ספק מעניין בביאור המילים "על מנת להחזיר". הוא מצטט את דברי הרא"ש והריטב"א, שהבינו כי זהו תנאי חיצוני לעִסקה, רוצה לומר: הנותן העניק את האתרוג למקבל, אלא שהתנה שלאחר הנטילה יחזור המקבל ויַקנה לו את האתרוג. בקצרה: לדעתם ההחזרה היא הקנאה מחודשת של האתרוג לבעליו הראשונים.
בתוך דבריהם הביאו הרא"ש והריטב"א הבנה חלופית. לפי הבנה זו, אין צורך בהקנאה חוזרת של החפץ לבעליו הראשונים, אלא החֲזרה היא אוטומטית: מאחר שקיים המקבל את המצוה, חוזרים המינים לידי הנותן. הרא"ש דוחה את ההבנה הזאת, בטענה שאם המינים חוזרים לבעליהם אוטומטית, פירושו של דבר שלא הייתה למקבל בעלות של ממש. לדעתו, מאחר שהאתרוג יוּשב מאליו לאחר זמן מסוים, הרי זו שאילה, ולא מתנה, ועל כן לא יצא ידי חובתו.
בעל קצות החושן עצמו מצדד בהבנה שדחה הרא"ש, ואף מוכיח אותה מסוגייתנו. אחד המקרים האחרים הנזכרים בסוגייתנו הוא "אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני". וביאר הרשב"ם (קלז ע"ב, ד"ה דאי מיפק):
"ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה, ו'לכם' קרינן ביה, דאין לשני כח בו כל זמן שראוי לזה הראשון לצאת בו".
הקצות מבין שלאחר שיצא המקבל הראשון ידי חובתו, האתרוג עובר אוטומטית לזה שאחריו. לדעתו, דבר זה סותר את טענתו של הרא"ש: הרא"ש טען שבעלות שבטלה מאליה היא שאילה, ולא בעלות של ממש, ואילו מסוגייתנו מוכח שבעלות שבטלה מאליה היא בעלות גמורה, והריהי בכלל "'לכם' – משלכם"!
כידוע, במרוצות הדורות סבלו היהודים בתפוצות ישראל ממחסור חמור בארבעה מינים כשרים, ובפרט באתרוגים. עדות לכך בדברי הרשב"ם בפירושו לסוגייתנו (קלז ע"ב, ד"ה ואם לאו): "ומנהג שלנו – שנהגו כל הקהל לברך על אתרוג אחד". במציאות זו נעשה דין מתנה על מנת להחזיר דין יסודי: מי שהתמזל מזלו וזכה לארבעת המינים, היה צריך לשתף בהם גם את שאר בני קהילתו; ומאחר שאי אפשר לקיים מצוַת ארבעת המינים במינים שאולים, היה עליו להקנותם במתנה על מנת להחזיר. השימוש במנגנון הלכתי זה היה כה רווח, עד שהשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרנ"ד סעיף ה) פוסק שאם נתן אדם לחברו ארבעת המינים בסתם – בלי תנאי או הסכם מפורשים – הרי זה כאילו אמר לו בפירוש שזו מתנה על מנת להחזיר.
עוד בעניין זה בדף היומיומי למסכת קידושין דף ו.