בבא בתרא דף קל – אין למדין הלכה מפי תלמוד

  • הרב אביהוד שורץ

בעקבות מחלוקת בעניין פסיקת ההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, מובאת בסוגייתנו (קל ע"ב) ברייתא העוסקת בדרכי הכרעת הלכה:

"תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

הברייתא שוללת שתי דרכים להכרעת הלכה: "מפי למוד" ו"מפי מעשה".

שלילת הדרך השנייה מובנת מאוד: התנהגותו של פוסק הלכה, או אפילו פסיקה מפורשת שלו, עשויים להיות מושפעים משיקולים שונים שאינם ידועים לְמתבונן מן הצד שאיננו בקיא בפרטי המקרה הנידון. לכן אין להסיק מסקנות הלכתיות מפסק הלכה, עד שיתבררו פרטי המעשה.

לעומת זאת, שלילת פסיקת ההלכה על פי תלמוד מחודשת יותר. סוף סוף, הלימוד נועד לברר הלכה, ואם קיבל חכם פלוני את אחת הדעות, מסתבר שכן דעתו להלכה. וביאר רשב"ם:

"דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר".

הרשב"ם טוען טענה מחודשת: שקביעת הלכה שלא למעשה עלולה ללקות בחסר, וכשתבוא לפני הפוסק שאלה למעשה, יחזור וידקדק יותר. קשה להניח שהרשב"ם 'חושד' בלמדנים ובפוסקים שאינם מדקדקים בתלמודם. על כן דומני שכוונתו אחרת. תלמוד תורה אינו מכוון תמיד לפסיקת הלכה. משימתו המרכזית של הלומד והמעיין היא להבין את דבר ה', ולשם כך הוא נותן דעתו על גישות ותפיסות שונות. פריסת קשת העמדות והאפשרויות עד להבנה נכוחה של הנושא כרוכה, לא פעם, בעיון ובליבון דעות שאינן להלכה. לכן אין למהר לפסוק הלכה על פי דיון למדני, משום שגם עמדה שהראו לה פנים ודנו ביסודותיה אינה מתקבלת בהכרח להלכה.

דוגמה בולטת לחידוש הזה של רשב"ם העלו כמה מן האחרונים במסגרת דיון עקרוני בשיטת הפרשנות של סבו הגדול, רש"י. כידוע, רש"י הוא פרשן 'מקומי'; פירושו 'זורם' עם מהלך הסוגיה, ובדרך כלל אינו משווה אותה עם סוגיות מקבילות ואיננו מקשה מסוגיות הנראות כסותרות. האם ניתן לסמוך להלכה על הערות של רש"י בפירושו? עמדה עקרונית בעניין זה מצינו בבית יוסף על טור אורח חיים סימן י'. הבית יוסף עוסק שם במחלוקת הלכתית בין הרמב"ם ובין הרא"ש. פירושו של רש"י לסוגיית הגמרא המדוברת (מנחות מ ע"ב) מתאים לעמדת הרא"ש, אך הבית יוסף קובע:

"ולענין הלכה נראה, דאף על גב דהרא"ש מפרש כפירוש רש"י, כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן, הוו להו הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד, והלכה כהרמב"ם".

מה בין "מפרש" ל"פסקן"? ביאר הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל:

"והדבר ברור שמרן הבית יוסף לא בא למעט חס ושלום בערכו של רש"י, שהוא רבן של ישראל, אלא סמכו על מאמר חז"ל 'אין למדים הלכה מפי תלמוד עד שיאמרו הלכה למעשה'... ולכן הואיל ורש"י עיקר כוונתו לפרש הסוגיא כפשטה, ולא נחית לפסק הלכה למעשה, אין לנו לסמוך על פירושו לדינא כשיש פוסקים שחולקים עליו" (שו"ת יביע אומר חלק ז אבן העזר סימן ח').

דרכו של רש"י היא דוגמה קלסית לדברי הרשב"ם. אין הוא עוסק בהכרעת הלכה, אלא בליבון סוגיית הגמרא ופירושה. בתוך הליבון והדיון עולות הבנות וסברות שונות, שחלקן לא יתקבלו הלכה למעשה. מובן שאין לומר כי אלו 'חידושים שלא בדקדוק'; מדובר בלימוד שמטרתו שונה, ולכן גם אופיו שונה.

[אשר להכרעת הלכה מתוך סוגיות הגמרא גופן, היה מקום לחשוב שזהו ה"תלמוד" שאין פוסקים על פיו (אמנם במהדורות שלפנינו הגִרסה בסוגייתנו היא "למוד", אך בראשונים היו גם גרסות אחרות, כגון "תלמוד"; ואף על פי שאפשר שיש הבדלים דקים בין הגרסות, נראה כי ביסודו של דבר העניין אחד). אבל הרשב"ם, הר"י מיגאש ועוד ראשונים האריכו לבאר כי אין ספק שהתלמוד הבבלי הוא מקור לפסיקת הלכה, ויש לקבל הכרעות הלכה מפורשות המובאות בו.]