בבא בתרא דף קמד – המשיא אישה לבנו גדול בבית: הלכתא בלא טעמא?

  • הרב אביהוד שורץ

"אמר רבי חנינא: המשיא אשה לבנו גדול בבית – קנאו" (קמד ע"א).

ההיגיון בהלכה זו ברור: אביו של החתן בוודאי דואג לזוג הצעיר, ורוצה שתהיה להם דירה נוחה ומרווחת, "שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו" (לשון רשב"ם); לכן הוא מקנה להם את הבית שנערכה בו שמחת הנישואין.

והנה, בסיום סוגייתנו מונה מר זוטרא שלוש הלכות שהן "כהלכתא בלא טעמא", וביניהן ההלכה של רבי חנינא! כאמור, ההיגיון המשפחתי והחברתי בדבריו של רבי חנינא ברור מאוד. אם כן, מדוע קבע מר זוטרא שזו "הלכתא בלא טעמא"? הריטב"א כותב:

"כי אין ההנאה שיש לו במשתה בנו כל כך שיהא ראוי לומר שנותן לו ביתו מחמת כן".

לדבריו, אף שבוודאי האב שמח שבנו נושא אישה, ואף שאין ספק שרצונו לדאוג לזוג הצעיר, אין זו שמחה גדולה עד כדי כך שהאב ייתן להם בית. בקצרה: המוטיבציה המשפחתית אינה חזקה דייה לבאר את ההלכה של רבי חנינא.

דרך שונה נקטו התוספות בגיטין (יד ע"א, ד"ה כהלכתא):

"כהלכתא בלא טעם – פירוש: מה שמועיל לקנות. אבל טעם יש למה תקנו חכמים".

התוספות עומדים על הבחנה חשובה מאוד: ההבחנה בין טעם הדין ובין המנגנון ההלכתי שמפעיל אותו. התוספות מסכימים כי אין ספק שאדם רוצה לתת בית לבנו הנושא אישה, ולדעתם דבריו של מר זוטרא מוסבים על אופן ההקנאה: לקרקע יש דרכי קניין רבות – ואף לא אחת מהן קיימת בהלכה של רבי חנינא! לדעת רבי חנינא, עצם קיום שמחת הנישואין ושבעת ימי המשתה בבית היא מעשה קניין, ודבר זה הוא בגדר "הלכתא בלא טעמא".

כדברי התוספות משמע גם מפסק הרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה פ"ו הט"ו):

"המשיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית... ודברים אלו כהלכה שאין להם טעם הם, ונגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית".

יש מן האחרונים שהשוו בין לשון הרמב"ם כאן "כהלכה שאין להם טעם" לבין פסיקתו בעניין מעמד שלושתן (הלכות מכירה פ"ו ה"ח), ששם כתב "שהיא הלכה בלא טעם" (בלא כ' הדמיון), ואכמ"ל. מכל מקום, מוכח מדבריו שהעילה לתקנת חכמים ברורה, ומה שאין לו טעם הוא המנגנון ההלכתי, שהרי לא מצאנו בשום מקום אחר שאפשר להקנות חפץ באמצעות שמחה ואהבה.

ונראה שעל הדרך הזה יש לבאר גם את שתי ההלכות האחרות שמנה מר זוטרא: גם בהלכות אלו חידשו חכמים מנגנון הלכתי שאינו תואם את הכללים המקובלים, אך הטעם והעילה לחידושם ברורים.