בבא בתרא דף קנו – "בני רוכל תקברם אמן"?!

  • הרב אביהוד שורץ

"המחלק נכסיו על פיו – ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה.

אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה!

אמר להן: בני רוכל תקברם אמן" (משנה דף קנו ע"א–ע"ב).

רבי אליעזר חולק על כל מה שנאמר עד כה בפרקנו וקובע שלשכיב מרע אין אפשרויות קנייניות מיוחדות, ואם ברצונו להקנות דבר מה לאחרים, עליו לעשות זאת בדרכי הקניין המקובלות.

עיוננו לא יתמקד בשיטתו של רבי אליעזר, אלא דווקא בחלקה השני של המשנה. חכמים מוכיחים ששכיב מרע יכול להקנות אף בלי מעשה קניין מאמם של בני רוכל, שציוותה לתת תכשיט לבתה, ולא לבניה היורשים, וחכמים קבעו שיש לקיים דבריה, אף שלא היה מעשה קניין. רבי אליעזר אינו משיב לגופו של עניין, אלא מתבטא בחריפות: "בני רוכל – תקברם אמן!". בראשונים מצאנו שני פירושים לדבריו.

הר"י מיגאש והרשב"ם מבארים שבני רוכל היו פושעים ונהגו שלא כשורה, ולכן קנסו אותם חכמים ונטלו מהם ממון שלא כדין: לפי שורת הדין, אין מתנה חלה באמירה בלבד, ולכן התכשיט שייך לבנים; אבל חכמים הפקיעו את ממונם מדין "הפקר בית דין הפקר" ונתנו את התכשיט לבת.

פירוש אחר פירש רש"י במסכת גטין (דף טו ע"א, ד"ה תקברם), וזה לשונו:

"קללה היא, כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה, לפי שרשעים היו".

לדעת רש"י, רבי אליעזר איננו דן בעצם המעשה של בני רוכל, אלא קובע מדיניות עקרונית: אין להזכיר שם רשעים בדיון הלכתי בבית המדרש. לפיכך אין להביא ראיה מעובדא דבני רוכל, תהא פסיקת חכמים בו אשר תהא.

כפי שראינו, רבי אליעזר מגיב בחריפות רבה למשמע השם "בני רוכל", ומקללם קללה קשה ביותר: שימותו בחיי אמם! מה היה פשעם של בני רוכל, שבעטיו נענשו בקללה נוראה כל כך? הגמרא שואלת את השאלה, אך דומה שתשובתה רק מחריפה את הקושי: הגמרא מסבירה שבני רוכל פסקו כדעת חכמים, ולא כדעת רבי אליעזר, בהלכה כלשהי בהלכות כלאיים. וכאן הבן שואל: כלום יעלה על הדעת שמי שנוהג לפי כללי ההלכה המקובלים ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" (ברכות לז ע"א) ושאין הלכה כרבי אליעזר משום ש"שמותי הוא" (שבת קל ע"ב) ייענש במיתה?! הרי אפילו על איסור כלאיים דאורייתא אין נענשים בעונש שכזה, וכל שכן הכא, שלא עברו על שום איסור, שהרי נהגו כדעת חכמים!

דומני שהמפתח לפתרון שאלה זו הוא אופיו התקיף של רבי אליעזר. רבי אליעזר הוא 'איש השמים' – איש האמת האבסולוטית. אין הוא מתחשב במנהג הבריות ובנוהג שבעולם, אלא פוסק על פי אמיתותם ועצמיותם האבסולוטית של הדברים. מאפיין זה בולט מאוד בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי (בבא מציעא דף נט). רבי אליעזר פסק כי תנור שחתכוהו לחוליות והפרידו ביניהן בחול אינו כלי, ואינו מקבל טומאה. חכמים טענו כנגדו שאמנם התנור שבור, אך סוף סוף הוא ראוי לשימוש, ומי שאינם בעלי אמצעים משתמשים בתנור כזה. אך רבי אליעזר סבור שמנהג זה אינו מעלה ואינו מוריד: תנור שבור אינו יכול להיחשב כלי!

לאור זאת נוכל להבין גם את עמדתו של רבי אליעזר בסוגייתנו. רבי אליעזר פוסק שקוצים נחשבים מאכל, ולכן הם בכלל איסור כלאיים. חכמים טוענים שלא ניתן להכפיף את כל הכרמים בעולם למנהגם של כמה מגדלי גמלים בערביא. אבל רבי אליעזר כלל אינו שוקל שיקולים מעין זה: אם הדבר ראוי למאכל, הריהו בכלל איסור כלאיים בכל מקום!

לעניות דעתי, רבי אליעזר הגיב תגובה קשה כל כך למעשה בני רוכל משום שראה בסוגיית קוצים בכרם (כמו בסוגיית תנורו של עכנאי) סוגיית מפתח, המעמידה לדיון את שיטתו העקרונית. לדעתו, מי שאינו אוחז באותה שיטה, שהיא האמת לאמִתה – אין לו זכות קיום, ותקברנו אמו. (וכן מצינו גם בסיפור תנורו של עכנאי, שרבי אליעזר ביקש למוטט את כותלי בית המדרש. וראה גם הערתו בסיפור מיתתו [סנהדרין סח ע"א]: "תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן".)

לסיום נעיר כי ההסבר המוצע כאן תואם יותר את פירוש רש"י במסכת גטין: "לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה, לפי שרשעים היו". על פי דרכנו, רבי אליעזר קובע קביעה עקרונית: בני רוכל ושכמותם אינם מבינים מהי הלכה וכיצד פוסקים הלכה, ולכן אין להם מקום בבית המדרש.

[הערת העורך: הראשונים חלוקים אם הגִרסה הנכונה במשנתנו היא "רבי אליעזר" או "רבי אלעזר".]