בבא בתרא דף קסג – בית דין טועין

  • הרב אביהוד שורץ

דפים קסג–קסד עוסקים בדרכים שונות לזיוף ורמאות בשטרות ובתקנות שתיקנו חכמים כדי למנוע את התופעה עד כמה שאפשר: אין להרחיק את חתימת העדים מתוכן השטר, אין להרחיק את אישור בית הדין מחתימת העדים, ועוד כהנה.

בין היתר הגמרא מביאה את דברי רב שאם העדים מאשרים בפירוש כי חתמו על שטר שנכתב על נייר מחוק – השטר כשר. מתוך כך דנה הגמרא בהכשר שטר מחוק על ידי בית דין, ומבחינה בין מחיקות מסוגים שונים. הגמרא (קסד ע"א) מציעה לברר את פשר המחיקה בניסוי השוואתי:

"וליתי מגילתא אחריתי ולמחוק ולידמי".

דהיינו שבית הדין יכתבו כמה מילים על נייר אחר, ימחקו אותן, וישוו בין מחיקה זו ובין המחיקה בשטר העומד לדיון, על מנת לדעת כמה מחיקות נעשו בו והאם שוּנה תוכנו. הגמרא דוחה הצעה זו, ואף גרסה משופרת שלה (לבצע את המחיקות החוזרות בשטר עצמו) נדחית, כי:

"חיישינן לבית דין טועין".

וביארו המפרשים שהניסוי שהציעה הגמרא קשה לביצוע, ויש חשש שבית הדין לא יגיע מתוכו למסקנות מדויקות.

השאלה אם חוששים לטעות של בית הדין נידונה במספר סוגיות בש"ס (לעיל קלח ע"ב, סנהדרין ל ע"א ועוד). אלא שבכל הסוגיות הללו הטעות שמדובר בה היא טעות הלכתית: הגמרא מתלבטת אם חוששים שמא אין בית הדין בקיא בפרטי הפרטים של ההלכה. בסוגייתנו השאלה מתפרשת בדרך שונה לחלוטין; כאמור, בנידון דידן אנו חוששים לטעות של בית הדין בבירור המציאות. סוף סוף, קשה מאוד לזהות את ההבדל בין שטר שנעשו בו שתי מחיקות ובין שטר שנעשו בו שלוש מחיקות. לכן מסתבר שסוגייתנו אינה נוגעת לכל אותן סוגיות העוסקות בטעות של בית הדין. וכן העיר הריטב"א בחידושיו על סוגייתנו:

"חיישינן לבית דין טועין – ואף על גב דאמרינן בפרק יש נוחלין דלא חיישינן לבית דין טועין, התם בדברים של הלכה, אבל בבדיקת דיו אפשר דלא בקיאי במילתא וטעמא לאו אדעתייהו".

דיינים מומחים עוסקים בהלכה. השוואת מחיקות היא עסקם של בלשים וחוקרי מז"פ, ולא של דיינים בבית דין. לעניות דעתי, יש כאן חידוש גדול. אם השטר נעשה בכשרות, צריך בעל השטר לזכות במגיע לו. אף על פי כן חכמים מונעים זאת ממנו, ואף מודים בפה מלא: 'אתה מפסיד משום חוסר בקיאותנו בהשוואת שטרות מחוקים'.

ייתכן שלדברי הריטב"א יש נפקא מינה הנוגעת לטיבם של הדיינים. אף אם פוסקים שחיישינן לבית דין טועין, הרי זה רק בדיינים פשוטים; אך דיינים מומחים, המוחזקים כגדולי הדור ומנהיגיו, כולי עלמא מודו שאין לחשוש שיטעו. אלא שדבר זה נכון דווקא במה שנוגע לטעות הלכתית. אבל בטעות מציאותית, כגון הטעות שסוגייתנו עוסקת בה, יש מקום לחשוש אף אם מדובר בדיינים החכמים והמומחים ביותר; שהרי כאמור, ההלכה דורשת מהם בקיאות בהלכה, ולא בקיאות בתחומים טכניים ספציפיים.