בבא בתרא דף קסו – קרבן יולדת

  • הרב ברוך וינטרוב

הברייתא בדף קסו ע"א מביאה מעשה מעניין ביותר. הברייתא מספרת כי ההלכה הפשוטה הייתה שאישה שילדה כמה לידות צריכה להביא קרבנות יולדת כמספר הלידות שילדה. בעקבות הלכה זו האמירו מחירי הקִנים (העופות לקרבן יולדת) ונמכרו ביוקר גדול. רבן שמעון בן גמליאל ראה את מצוקת היולדות, וביקש מוצא שיוביל לירידת מחירי הקִנים:

"נכנס לבית דין ולימד: האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות – מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה".

הראשונים נחלקו בהבנת פסיקתו של רשב"ג. הרמב"ם (הלכות מחוסרי כפרה פ"א ה"י) כלל לא פסק אותה, אלא כתב: "מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה". הראב"ד על אתר השיג עליו: "הא דלאו כהלכתא, שהרי משנה אחרונה אמרו: אין השאר עליה חובה!". וביאר הכסף משנה על אתר כי לדעת הרמב"ם, דינו של רשב"ג לא היה אלא הוראת שעה שנועדה להוריד את מחיר הקנים; ואילו הראב"ד הבין, כנראה, כי הייתה זו הוראה לדורות, "כדי שאם לעתיד לבא יתייקרו לא יבואו להמנע מלהביא כלל".

אמנם התוספות במסכת כריתות (ח ע"א, ד"ה נכנס) כתבו כי דברי רשב"ג הם מעיקר הדין. מה הסברה לומר כן מעיקר הדין?

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו לעמוד על המסגרת הכללית שקרבן יולדת שייך אליה. המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת כריתות מונה ארבעה מחוסרי כפרה: זב, זבה, יולדת ומצורע. דינם של אנשים אלה, שהם אסורים לאכול בקודשים עד שיביאו את קרבנותיהם, ובכללם קרבן חטאת. השאלה המרכזית בעניין קרבנות אלו היא אם אלו קרבנות שמכפרים על חטא (כמשתמע מעצם הבאת קרבן חטאת), או שמא עניינם להשלים את תהליך ההיטהרות (וכדברי רש"י על המשנה שם: "ולא על חטא, אלא לאכול בקדשים").

ונראה שחקירה זו עומדת ביסוד המחלוקת שבין רשב"ג ובין ההלכה שקדמה לו. רשב"ג רואה את המוקד של קרבן יולדת בטהרה מטומאת הלידה, ועל כן הוא מדמה אותו לטבילה (כן כתבו התוספות שם): כשם שאדם שנטמא כמה פעמים אינו צריך לטבול אלא פעם אחת, כך אין אישה שילדה כמה פעמים צריכה להקריב אלא קרבן אחד. לעומת זאת, ההלכה שקדמה לרשב"ג רואה קרבן יולדת ככפרה על חטא, ומדמה אותו לחטאת: כשם שמי שעבר כמה עברות צריך להביא חטאת על כל אחת ואחת מהן, כך יולדת שילדה כמה פעמים צריכה להביא קרבן על כל לידה ולידה.

אם המוקד של קרבן יולדת הוא הכפרה – על איזה חטא היא באה? מפורסמים דברי רבי שמעון בר יוחאי במסכת נידה (לא ע"ב):

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

רבי שמעון בר יוחאי אומר כי בשעת צער הלידה האישה נשבעת שלא תשמש עוד עם בעלה, ועל שבועה זו עליה להביא קרבן. על פי פשוטם הדברים מוקשים: גם אם אכן האישה נשבעת שבועה כזו, סוף סוף היא משועבדת לבעלה, ואם כן, אין זו אלא שבועת שווא, שאין חייבים עליה חטאת. ייתכן אפוא שיש להבין את הציור שמצייר רשב"י כהמחשה לקושי נפשי מוכר. פעמים שבשל צער, טרדה קשה או אבל אדם מאבד, לפי שעה, את בוחן המציאות ואת סולם הערכים האמתי שלו, ורואה דברים בצורה מעוותת. בענייננו, בהיותה על המשבר האישה עלולה, מתוך הכאב וצער הלידה, לראות ראייה שלילית את כל חיי המשפחה, ולחשוב שאין הם שווים את מחיר הצער המתחייב מהם. תפיסה זו היא חטא, אך מאחר שהיא תוצאה של כאב הלידה, הריהי מעין שוגג, ועל כן יש להביא עליה קרבן חטאת. (תודה לעורך, בעז קלוש, על ההסבר הזה לדברי רשב"י.)

מהרב משה ליכטנשטיין שמעתי הסבר נאה אחר לקרבן זה. לדבריו, טומאת היולדת קשורה לצורך הבלתי-נמנע שלה לעסוק בתקופה שסביב הלידה בוולד ובה עצמה. הלידה מביאה בהכרח לעיסוק מרובה בכאבי הגוף ובחולשותיו, ולפיכך למידה מסוימת של התרחקות מן הרוח. כמובן, אין מדובר בעבֵרה, כי אם בתהליך טבעי ומובנה. לאחר זמן, כשהיולדת מתאוששת, היא שבה לאיתנה גם מבחינה רוחנית, והבאת הקרבן היא הסיום של תהליך זה.