בבא בתרא דף קעג – יסוד חיוב ערב

  • הרב ברוך וינטרוב

סוגייתנו (קעג ע"ב) מביאה שני הסברים "מנין לערב דמשתעבד": בתחילה היא מסבירה כי זהו חידוש מיוחד הנלמד מן הכתוב ("לקח בגדו כי ערב זר"), ואילו בהמשך נראה שזהו חיוב ממוני רגיל ("בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה"). מה היחס בין שתי התשובות?

ניתן להבין שהן חלוקות זו על זו. בעיית היסוד בדין ערבות היא בעיית האסמכתא. אם נבין שלפנינו מחלוקת, אזי התשובה הראשונה היא שהתורה חידשה שערבות מועילה למרות היותה אסמכתא, ואילו התשובה השנייה היא שהאסמכתא של ערבות קונה מפני שלערב צומחת תועלת מהעניין. ואכן, המרדכי (בבא מציעא רמז מו) לומד מסוגייתנו שמדאורייתא אסמכתא קונה, שהרי חיוב ערב נלמד מן הכתוב; נראה כי הבין שהתשובה הראשונה עומדת בפני עצמה – לפחות מדאורייתא – ובנה ממנה בניין אב לכל התורה כולה.

אולם ייתכן ששתי התשובות אינן חלוקות זו על זו, אלא משלימות זו את זו. כדי להבין אפשרות זו, עלינו לעמוד ביתר פירוט על בעיית האסמכתא, המורכבת בעצם משתי בעיות.

ראשית, ניתן לערער על עצם היתכנות העִסקה. ההלכה אינה מכירה בעסקות שאין בהן כלום. לדוגמה: אחד ההסברים לדין "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" הוא שאין לקניין על מה לחול (ראה הדף היומיומי למסכת קידושין דף סב). כיוצא בדבר ניתן לומר על התחייבות עתידית על תנאי (=אסמכתא): מאחר שבשעת ההסכם לא חל שום קניין או חיוב, אין כאן בעצם שום עסקה ממשית; התחייבות שתחול רק אם יקרה דבר מה, אינה נחשבת התחייבות ממשית.

בעיה שנייה באסמכתא היא בעיה טכנית: השגת גמירות הדעת הדרושה לקניין. אף אם נניח כי מבחינה עקרונית עִסקה כזאת אכן אפשרית, יש לפקפק אם הערב אכן התכוון לקיומה: סוף סוף, הוא העריך כי הלווה ישלם, ומעולם לא התכוון שהעניינים יגיעו למצב שייאלץ לפרוע את החוב בעצמו. (בעיית גמירות הדעת הוצעה אף היא כהסבר לדין "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", עיין שם.)

שתי התשובות המופיעות בגמרא פותרות את שתי הבעיות. התשובה הראשונה מתמודדת עם הבעיה המהותית: הגמרא מוכיחה כי התורה מכירה בעסקות מסוג זה. התשובה השנייה – "בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה" – באה לפתור את הבעיה השנייה, הטכנית: מכיוון שלערב יש תועלת מן העִסקה, למרות הסיכון שהוא מקבל עליו, הוא גומר בדעתו לשלם אם יהיה בכך צורך.

כמובן, בין שתי ההבנות יש נפקא מינה: האם התשובה הראשונה בגמרא, הלומדת את מושג הערבות מן הכתובים, מתנה את חיוב הערב בהנאת הנאמנות שבתשובה השנייה. ואכן, במשנה להלן קעה ע"ב נחלקו תנאים אם "ערב היוצא לאחר חיתום שטרות" – כלומר מי שקיבל עליו ערבות לאחר שכבר ניתנה ההלוואה – אכן מתחייב, או שמא אין הוא חייב כלל, כי "לא על אמונתו הלוהו".