בבא מציעא דף כד - אבדת נכרי

  • הרב שמואל שמעוני

"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר... המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. איבעיא להו: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל לא, או דלמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר?" (כד ע"א).

התוספות (ד"ה כי) מעירים כי אם יש רוב נכרים ואיננו יודעים שהחפץ נפל מישראל, אין צורך להעריך אם היה ייאוש אם לא, שכן ניתן לתלות שהחפץ נפל מנכרי, שכלפיו איננו חייבים בהשבת אבדה.

המקור להיתר אבדת נכרי מובא בגמרא בשלהי מסכת בבא קמא:

"מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: 'לכל אבדת אחיך' (דברים כ"ב, ג) - לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה! אמר רבינא: 'ומצאתה' (שם) - דאתאי לידיה משמע" (בבא קמא קיג ע"ב).

בגמרא שם מבואר שגם למאן דאמר גזל הגוי אסור - אבדתו מותרת. וכאן עולה שאלה מעניינת: ספר היראים (מצוה תכב) חידש שגם למאן דאמר גזל הגוי מותר, החפץ עדיין אינו בבעלותו של הישראל הגוזל, משום שהגוי לא העביר לו בעלות בחפץ. האם כן הדברים גם באבדת הגוי, שמותרת לכולי עלמא?

מן המאירי בבבא קמא נראה שאין זה כך, ומדבריו עולה הבנה משמעותית ביותר ביסוד מצוַת השבת אבדה, שהיא עניינו של פרקנו:

"שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם... ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו. ולא עוד, אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה, שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת...".

המאירי טוען שלקיחת אבדה (ומדובר, כמובן, לפני ייאוש) איננה גזלה מן המאבד אלא רק מניעת חסד ההשבה, והוא מבסס את דבריו על נימוק שאינו ברור לחלוטין: "שמציאה מקצת קנין הוא". נראה שכוונתו היא שעצם אבדת החפץ מן הבעלים פוגעת בבעלות עליו - מעין "זוטו של ים" זוטא - ועל כן מעיקר הדין לקיחת החפץ אינה גזל, והלוקח הופך לבעלים החדש כדת וכדין.

לכאורה גישה זו נסתרת מגמרא מפורשת בהמשך פרקנו: "ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה, עובר בכולן: משום 'לא תגזול' (ויקרא י"ט, יג) ומשום 'השב תשיבם' (דברים כ"ב, א) ומשום 'לא תוכל להתעלם' (שם, ג)" (כו ע"ב). כיצד אפוא יכול המאירי לומר שנטילה לפני ייאוש אינה גזל? נראה שהמאירי הבין כי חיוב השבת אבדה (וכל שכן החיוב לחזר אחר האבֵדה ולהגביהה על מנת להשיבה לבעליה) הוא ביסודו חיוב של חסד, שלא נצטווינו עליו בגוי. אבל מאחר שציוותה עלינו התורה להשיב את האבֵדה, שוב אין אבדת חפץ מישראל דומה ל"זוטו של ים", שהרי יש חיוב להשיבו; לפיכך מי שייטול אותו יעבור גם משום "לא תגזֹל". אך אבֵדת גוי, שחיוב חסד זה אינו חל עליה, נותרה ברמה הבסיסית, והשבתה אינה אלא חסד.