בבא מציעא דף לב - כולכם חייבין בכבודי

  • הרב שמואל שמעוני

לזכרם של מרים בת שלום והרצל בן שלום ז"ל

"תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו: היטמא, או שאמר לו: אל תחזיר, שלא ישמע לו? שנאמר 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמֹרו אני ה'' (ויקרא י"ט, ג) - כולכם חייבין בכבודי" (לב ע"א).

כתב הרמב"ן:

"איכא דקשיא ליה: פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לו לאביו כבוד אם לא יחזיר, ואין בו עשה כלל דנדחי לא תעשה? ויש לומר דהכי פירושה: אל תחזיר אלא עסוק בכבודי, דאיכא עשה".

הרמב"ן נוקט עמדה בשאלה יסודית ומעשית ביותר בגדרי כיבוד אב ואם: האם יש לילד חובה לשמוע בקול אביו ואמו? מדברי הרמב"ן נראה שהילד אינו חייב לשמוע בקול אביו ואמו, אלא חובתו לכבדם, כמבואר בברייתא בקידושין (לא ע"ב): "ואיזהו כיבוד?... מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". בעניינים אלו יש, מטבע הדברים, משמעות למה שבחר ההורה לבקש. אך אין תוקף לסתם בקשה שלו שלא להחזיר לפלוני אבדה וכיוצא בה. לפיכך נזקק הרמב"ן לפרש, שמה שבאה התורה למעט הוא כגון שהאב מבקש מהבן לבטל עשה (כגון להימנע מהשבת אבדה) כדי שיהיה פנוי לעסוק בכבודו, או לעבור על איסור כדי לכבד את אביו (למשל: להביא פירות מבין הקברות).

גישה אחרת הובאה בריטב"א ביבמות דף ו ע"א בשם רש"י:

"אמר לו אביו: היטמא, או שאמר לו: אל תחזיר - פירש רש"י ז"ל שאמר לו כן לבטלה ולא לשום דבר".

מדברי רש"י עולה שעצם השמיעה בקול ההורים היא חלק ממצוַת כיבוד אב ואם, ועל כן יש להוציא מכללה הוראה לדבר איסור. וביאר רבי עקיבא איגר: "דגם זה ענין כיבוד, שנזהר בדבריהם" (שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא קמא סימן ס"ח).

ברם, גם אם נקבל עמדה זו, עדיין יש מקום לפרש שאין מדובר באב המבקש מבנו להיטמא לשווא, כפי שפירש רש"י. להלן סב ע"א מבואר שחיוב כיבוד אב ואם הוא רק באב ש"עושה מעשה עמך", ולא באב רשע; היאך שייך אפוא לכבד אב המצַווה לעבור על דברי תורה? ואכן, המשנה למלך (הלכות גזלה ואבדה פי"א הי"ט) נקט בפירושו של הרמב"ן, שמדובר באב האומר לבנו שלא להשיב אבדה כדי שיעסוק בכבודו במקום זאת, אך מטעם שונה: "דאם אמר לו 'אל תחזירנה' כדי לעבור על דברי תורה, פשיטא דלא יקבל ממנו, דקרינן כאן 'ונשיא בעמך' (שמות כ"ב, כז) - בעושה מעשה עמך". ולעניות דעתי נראית יותר הצעתו של בעל תורה תמימה (ויקרא י"ט אות י), שהאב כלל לא אמר לבנו להיטמא או שלא להחזיר אבדה, אלא רק ביקש ממנו לכבדו בדבר מה, ובפועל הדבר כרוך בהיטמאות או באי-השבה; אך אם ביקש האב בפירוש לעבור על דברי תורה, ואפילו לצורך כיבודו, הריהו בגדר רשע, שהרי מה לי אם ביקש זאת להכעיס או לתיאבונו.

האם ניתן בכל זאת לאמץ את הפירוש המיוחס לרש"י, שהתורה נזקקה למעט אפילו מקרה שהאב הורה במפורש להיטמא "לבטלה ולא לשום דבר"? נראה שאכן אפשר להבין כן, ובשני אופנים שונים:

1. בעל ספר יראים (סימן רכ"ב) הסביר שאב המצַווה את בנו לעבור על דברי תורה אינו רשע: "ובדיבור לא מקרי רשע, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא מצינו עונש בתורה".

2. רבי עקיבא איגר (בחידושיו לעיל ל ע"א) סבור שאף המצַווה לעבור נקרא רשע, אלא שאלמלא הילפותא שבסוגייתנו, היה הדין שעשה דכיבוד אב ואם דוחה לא תעשה, וממילא היה יוצא שהאב אינו מצַווה על איסור:

"דאם הדין דעשה דכבוד דוחה לא תעשה, הותרה הרצועה לאביו לצוות לו לטמא וכדומה להביא לו גוזלות לכבדו, ולא מקרי רשע בכך, דאינו מצווהו כלל לעבור עבירה, כי התורה התירה לזה לטמא למען קיום מצות כיבוד אב, וממילא מצווהו דבר המותר".

[להרחבה בעניין זה ראו שיעורו של הרב ברוך וינטרוב "גדרי החיוב בכיבוד הורים".]