בבא מציעא דף לט - אפקעתא דמלכא בשביעית

  • הרב שמואל שמעוני

"נטושים - דבעל כרחן, דכתיב 'והשביעִת תשמטנה ונטשתה' (שמות כ"ג, יא) - אפקעתא דמלכא" (לט ע"א).

יש שניסו להכריע מסוגייתנו שאלה יסודית ביותר ששאלו האחרונים בעניין הפקר פירות שביעית: האם זו מצוה שציוותה התורה את האדם להפקיר בשביעית את פירותיו, או שמא זוהי קביעה של התורה שהפירות הם הפקר? נפקא מינה - אם אדם לא הפקיר את פירותיו: האם נאמר שאמנם ביטל בזה מצוַת עשה, אך הפירות נותרים שלו, והלוקחם עובר משום גזל, או שמא אין ההפקר תלוי בו כלל?

עמדה מפורשת בשאלה זו נקט המבי"ט בתשובותיו (חלק א סימן י"א), בניסיון לבסס את פסיקתו שפטור פירות שביעית מתרומות ומעשרות תקף גם בפירות גוי (גם אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל). וזה לשונו:

"ואם תתעקש לומר, כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים - לא היא! דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר?! הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים, ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בגוי".

הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן כ"ד) חלק על המבי"ט בעניין פירות גוי. אחד מטיעוניו הוא שאף אם כנים דברי המבי"ט בעניין ישראל שלא הפקיר פירותיו, ומדובר בקביעה של התורה, מכל מקום קביעה זו נאמרה רק בשדה של מי שחייב במצוות התורה, ולא בשדה של גוי. אך לפני כן הוא מציע, במידה של היסוס, שאף פירות של ישראל שבחר שלא להפקירם חייבים בתרומות ומעשרות: "אף על גב דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה". רבים הסיקו מכאן כי הבית יוסף סבור שהפקר פירות שביעית אינו אלא מצוה, ולא קביעה של התורה. אולם יש שדחו מסקנה זו, למשל (ראה שיעוריו של הרב מתן גלידאי בענייני שביעית, שיעור 11): הרב קליערס, בעל "תורת הארץ", הסביר (פרק ח אות כד) שאפילו במקרה זה מודה הבית יוסף שההפקר חל, וחידושו אינו בהלכות שביעית אלא בהלכות תרומות ומעשרות - שהפירות פטורים מהפרשה רק כשהם מופקרים דה-פקטו, וכל אדם יכול לזכות בהם, אך אם הבעלים מונע גישה לפירות, אין הם פטורים ממעשר, אף שמבחינה עקרונית הם הפקר.

בנו של המבי"ט, המהרי"ט, הביא (בתשובותיו חלק א סימן מ"ג) ראיה לשיטתו מסוגייתנו: הגמרא קובעת שההפקר הוא בעל כורחו של האדם, "אפקעתא דמלכא". אולם נראה שרש"י על אתר היה ער למסקנה האפשרית הזאת, שהמהרי"ט כתבהּ כחמש מאות שנה אחריו, וטרח להוציא הימנה, וזה לשונו: "אפקעתא דמלכא - מצות המלך", זאת אומרת: אין מדובר בחלות שהמלך מחוֹלֵל, אלא בחלות שהוא מצַווה על האדם לחולל - ואף זה נקרא בעל כורחם, שהרי הם מחויבים בכך.

תימוכין לפירושו של רש"י יש להלן קו ע"א, ששם הגמרא מכנה בביטוי "אפקעתא דמלכא" את איסור זריעה בשביעית - שאין ספק שלפי ההבנה הפשוטה הוא איסור שהטילה התורה על האדם, ולא שינוי שהיא עצמה מחוללת [אם כי ניתן להבין אחרת גם בסוגיה שם, ואכמ"ל].