בבא מציעא | דף מט | יסוד דין 'מי שפרע'
הגמרא (מט ע"א) מספרת שרב כהנא קיבל זוזים כמקדמה על כותנה שהתחייב למכור, אך לבסוף הוקרה הכותנה והוא רצה לחזור בו מן העִסקה. רב אמר לו שאם יחזור בו ממכירת הכותנה שכנגד הדמים שניתנו לו, יצטרך לקבל עליו "מי שפרע", אבל מותר לו לחזור בו ממכירת הכותנה שהסכים עליה עם הקונים אך טרם קיבל מעות תמורתה, כי "דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה". רבי יוחנן, לעומת זאת, חשב שאף החוזר בו מדברים בלא נתינת מעות נחשב מחוסר אמנה.
מה ההבדל בין דין "מי שפרע" ובין דין "מחוסרי אמנה"? הלוא סוף סוף, גם בקללת "מי שפרע" נאמר שהקב"ה "עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" (משנה ריש פרקין) - משמע שגם ב"מי שפרע" הבעיה היא אי-העמידה בדיבור! השאלה חריפה כמובן עוד יותר לפי שיטת רב, שבדברים בלא נתינת מעות מותר לחזור בו לכתחילה. ובכן, במה שונה דין "מי שפרע" מדין "מחוסרי אמנה"?
נראה שניתן להבין את דין "מי שפרע" בשני אופנים. הבנה אחת קשורה קשר הדוק לשיטת רבי יוחנן ש"דבר תורה מעות קונות". וזה לשון הב"ח (סימן ר"ד):
"אף על פי שלשון קללה הוא על מה שאינו עומד בדיבורו, אפילו הכי לא תקנו לקללו אלא אם כן נתן לו המעות, דכיוון דהמעות קונות דבר תורה, אין לו לחזור".
לדברי הב"ח, חכמים תיקנו "מי שפרע" על מי שחזר בו מקניין המועיל דבר תורה. כזכור (מז ע"ב), חכמים העמידו את הסחורה ברשות המוכר עד למשיכה כדי למנוע אותו מלפשוע בה (גזרת "נשרפו חטיך בעלייה"). בכך אִפשרו חכמים חזרה מן הקניין, אך עצם האפשרות לחזור אין פירושה שהדבר מוסרי: ניצול תקנת חכמים כדי לחזור מן הקניין היא מעשה בלתי-מוסרי שעונשו בצדו - קללת "מי שפרע". לפי הבנה זו, עיקר הבעיה ב"מי שפרע" איננו אי-העמידה בדיבור: דיבור סתם אינו מחייב, ואין צורך לעמוד בו (ובלבד שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב); האיסור הוא דווקא בחזרה מקניין דאורייתא. דומה שזוהי שיטת רב, הפוסק כי אין בדברים גרידא משום מחוסרי אמנה.
רבי יוחנן, לעומתו, סבור שאף בחזרה מדיבור סתם יש משום מחוסרי אמנה, ונראה אפוא שהוא ממקד את הבעיה בחזרה מן הדיבור, ולא בחזרה מקניין. לפי גישה זו, ההבדל בין עִסקה שהייתה בה גם נתינת מעות לבין דברים גרידא הוא שנתינת המעות הופכת את הדיבור למעשי ורציני יותר, ולכן החזרה בעייתית יותר. בקצרה: לפי רבי יוחנן, דין "מי שפרע" ודין "מחוסרי אמנה" שווים במהותם, וההבדל ביניהם אינו אלא במידת החומרה.
לסיום נעיר כי יתכן שמחלוקת רב ורבי יוחנן תלויה בשאלה מה בדיוק תיקנו חכמים: האם הם ביטלו לחלוטין את קניין המעות, ולכן מן התקנה ואילך נתינת מעות שוב איננה בגדר קניין כלל אלא בגדר 'דיבור רציני' בלבד; או שמא נתינת מעות חשובה קניין גם לאחר התקנה, אלא שחכמים תיקנו שאם לא הייתה משיכה הצדדים יכולים לחזור בהם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)