בבא מציעא | דף סד | הלווהו ודר בחצרו

במשנה בדף סד ע"ב נאמר שאסור למַלווה לגור בחצרו של הלווה, משום שבהנאה שהמַלווה מקבל יש משום ריבית. מסוגיית הגמרא על אתר עולה, שאיסור זה קיים אפילו לא עמד הלווה להשכיר את חצרו, דהיינו אפילו אין מגוריו של המַלווה בחצר מחסרים את הלווה. זאת ועוד: האיסור קיים אפילו יש למַלווה מקום אחר לגור בו, כלומר אפילו אין הוא מפיק מן הלווה הנאה ממונית.

ההבנה הפשוטה בסוגייתנו היא אפוא שאסור למַלווה לדור בחצר הלווה בשום אופן, אף אם אין חיסרון ברור ללווה או הנאה ברורה למַלווה. אין ספק שאיסור זה הוא דרבנן, שכן חסרים בו תנאי יסוד של ריבית דאורייתא.

אחת ההבחנות הנזכרות בסוגיה היא ההבחנה בין מצב שבו הלווה הציע למַלווה לדור בחצר לאחר ההלוואה ובין מקרה שזכות המגורים בחצר הלווה הייתה אחד מתנאי ההלוואה הראשוניים, נוסף על פירעון החוב. הרי"ף (לה ע"ב מדפיו) פסק שאם זכות המגורים בחצר הובטחה למַלווה מראש, הרי זו ריבית קצוצה, שאסורה מדאורייתא. הרמב"ן (הובאו דבריו ברא"ש, סימנים ט"ז-י"ז) הסביר שדברי הרי"ף הללו מנותקים מן ההלכה הקודמת: אם הלווה אינו מתכוון להשכיר את החצר, נמצא שאין הוא מפסיד דבר ממגורי המַלווה בה, ולכן אפילו הוסכם מראש שהלה ידור שם, לא ייתכן שיש בזה משום ריבית. הרמב"ן טוען, אם כן, שאין איסור ריבית כאשר הלווה אינו חסר כלום, כלומר שבריבית מוכרחים להיות שני מרכיבים: רווח למַלווה וחיסרון ללווה.

על חידוש זה של הרמב"ן חלקו כמה ראשונים. כך, למשל, כתב הריטב"א (סג ע"ב, ד"ה ואקשינן והא קא בעי): "דכל שהמלוה מרוויח בסיבתו של לווה במעותיו, אף על פי שאינו מחסרו כלום, כיון שעל ידו הוא בא לו - אסור".

מחלוקת הרמב"ן והריטב"א היא מחלוקת יסודית בדיני ריבית: הרמב"ן ממקד את האיסור ב"נשך", דהיינו בהפסדו של הלווה, ואילו הריטב"א ממקד אותו ב"תרבית", דהיינו ברווח שהרוויח המַלווה, שנתן ללווה סכום מסוים וקיבל בתמורה סכום גבוה יותר (ראה בדף היומיומי לדף ס). אמנם הגמרא (לעיל ס ע"ב) קבעה שלא תיתכן תרבית בלא נשך ולא נשך בלא תרבית, אך האחרונים עמדו על כמה וכמה מקרים של נשך בלא תרבית המופיעים בסוגיות, ונראה אפוא שיש לקביעה הנזכרת יוצאים מן הכלל. יתר על כן, גם אם נבין שמדובר בקביעה גורפת, עדיין יש מקום להסתפק ברמה המושגית העקרונית מהו מוקד האיסור: האם הפגיעה בלווה החלש (נשך), או שמא הרווח שהרוויח המַלווה (תרבית).