בבא מציעא דף פב - אומן שהזיק

הגמרא בדף פב ע"ב דנה במחלוקת תנאים בדין סבל שהעביר חבית ממקום למקום ושברה. התוספות (ד"ה וסבר) מעירים שהגמרא חוקרת בדבר חיובו של הסבל אך ורק מצד דיני שומרים, ואינה דנה בכלל באפשרות לחייבו כאדם המזיק; מצד זה, טוענים התוספות, היה הסבל צריך להתחייב, ואפילו ננקוט שנתקל לאו פושע הוא, שהרי אדם המזיק חייב בין באונס בין ברצון. מדוע, אם כן, אין הגמרא מחייבת מדין מזיק? התוספות מסיקים מכאן חידוש אדיר:

"ויש לומר דלאו בכל אונס חייב אדם המזיק, אלא באונס דכעין גניבה ואבידה, כמו רוח שאינה מצויה... אבל באונס גמור פטור אדם המזיק".

התוספות ממשיכים ושואלים: ורבי יהודה, שמחייב שומר שכר שנתקל - כלומר לדעתו נתקל אינו נחשב אנוס - מדוע אין הוא מחייב שומר חינם מדין אדם המזיק? בעקבות שאלה זו התוספות נאלצים להרחיב את חידושם:

"ויש לומר דנתקל הוי לרבי יהודה כעין גניבה, דהוי קרוב לאונס, ולכך פטור אדם המזיק. ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה, דהוי קרוב לפשיעה..."

הרמב"ן חלק על חידושם של התוספות מכול וכול. לדעתו, אדם המזיק חייב באונס, ואף אם לא היה יכול לעשות דבר בעניין. לפיכך נזקק הרמב"ן להסביר את פטור הסבל מדיני אדם שהזיק באופן שונה: לטענתו, אומן הטועה במלאכתו אין בו משום מזיק. ונראה שניתן לבאר את חידושו בשתי דרכים:

א. המוסר חפץ לאומן מוחל מראש על נזק שיארע לחפץ במסגרת הטיפול בו (ובלבד שלא יארע בפשיעה).

ב. טיפולו של אומן בחפץ הוא מעצם הגדרתו מעשה מתקן, ולא מעשה מזיק; אשר על כן, אי אפשר לחייב את האומן על נזק שגרמו מעשיו לחפץ, שהרי הם אינם מוגדרים מעשי נזק.

על פי ההסבר השני יובן חילוקה של הגמרא בבבא קמא (צט ע"ב) בין טבח (= שוחט) אומן, שפטור אם קלקל את שחיטתו, לבין טבח שאינו אומן: טבח שאינו אומן, אין מעשהו מוגדר כמעשה תיקון בחפץ, ועל כן יתחייב אם קלקל, ואפילו באונס; מעשהו של טבח אומן, לעומת זאת, מוגדר כמעשה תיקון, ועל כן אין הוא מתחייב עליו כמזיק, וניתן לחייבו מדיני שומרים בלבד.

[על מחלוקת התוספות והרמב"ן בפטור אדם המזיק מאונס עמדנו כבר בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף כח. על עמדת הרמב"ן בדין אומן שהזיק ראה שם דף צט. מחלוקת הראשונים גופה תלויה בחקירה על מה אדם המזיק חייב: האם על עצם גרימת הנזק, או שמא על האחריות לו, ואכ"מ.]