בבא מציעא דף פז - אכילת פועל מדין תורה

  • הרב שמואל שמעוני

לפני חודשים מספר התארחתי בבית מלון דתי. ארוחת הבוקר הוגשה במזנון חופשי, שכל אדם רשאי ליטול ממנו כאוות נפשו. על דלת חדר האוכל נתלה שלט המבשר באותיות מאירות עיניים: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים כ"ג, כה).

המסר בשלט היה ברור למדי, אבל הפירוש ההלכתי לפסוקים אלו מצמצם אותם, כמבואר בסוגייתנו (פז ע"ב), לפועֵל (ודלא כאיסי בן יהודה להלן צב ע"א). המקור לפירוש זה מבואר בברייתא: "'כי תבֹא': נאמר כאן ביאה ונאמר להלן 'לא תבא עליו השמש' (דברים כ"ד, טו) - מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר" (והשווה רמב"ם הלכות שכירות פי"ב ה"א).

מן ההשוואה לפועל ולאיסור הלנת שכר ניתן להסיק שהיתר אכילת פועל הוא חלק מתנאי השכר שלו, המזכים אותו לאכול - בגדרים מסוימים - בשעת עבודתו. על פי זה ניתן לומר שדיני אכילת פועל מהתורה דומים, מבחינה עקרונית, לדיני אכילת פועל ממנהג המדינה, המבוארים במשניות אחרות בפרקנו (פג ע"א, צג ע"א), אלא שהסטנדרט של התורה קשיח יותר (ועיין במאירי על משנתנו: "ודברים אלו אין מנהג מבטלן, שהרי מצות עשה להניחן בכך").

מפירוש רבנו חננאל לסוגייתנו (נדפס בהוצאת מוסד הרב קוק) עולה כיוון אחר בהבנת הדין. בגמרא נאמר: "אשכחן כרם, כל מילי מנא לן? גמרינן מכרם... מה לכרם שכן חייב בעוללות?!"; הגמרא טוענת שמאחר שכרם חייב בעוללות, היה מקום להגביל את היתר אכילת פועל לכרם בלבד, ולא ליישמו גם בגידולים אחרים. וביאר רבנו חננאל: "וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים, כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים". נראה מדבריו שאכילת פועל היא סוג של מתנות עניים: התורה מכירה בפועל כעני, ומזכה אותו באכילה בשעת העבודה.

מפירוש רש"י להלן צב ע"א נראה שהגמרא שם התלבטה בין שתי ההבנות הללו. הגמרא שם שואלת: "פועל - משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל?". וביאר רש"י: "משלו הוא אוכל - תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה. או משל שמים - במתנת גמילות חסדים, כשאר מתנות עניים". אך בעיוננו היום לא נרחיב בביאור הסוגיה ההיא (על הצד שפועל אוכל "משל שמים" הרחיב הרב אודי שוורץ בעיונו שם).

כיוון שונה (שעשוי להיות פירוש חלופי ל"משל שמים הוא אוכל") עולה בפירוש רבנו בחיי לתורה (דברים כ"ג, כה): "והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו, אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר, יאכל באיסור, ולכך התיר 'כנפשך שבעך'". לפי פירושו, היתר אכילת פועל הוא 'כנגד יצר הרע': התורה מכירה בתאוותו של הפועל למזון שהוא עוסק בו, ולכן מתירה לו לאכול ממנו בשעת העבודה. על פי כיוון זה, ההשוואות המרובות שיש בסוגיות בפרקנו בין דיני אכילת פועל לדין "לא תחסֹם שור בדישו" (דברים כ"ה, ד) עשויות ללמד על דמיון מהותי בין התחומים - שבשניהם התורה מכירה ביצר של הפועל או הבהמה העסוקים במזון ומשתדלת למנוע מהם צער.

אמנם הגאון ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק יצא חוצץ (בחידושיו על הרמב"ם, הלכות מעילה פ"ח ה"א) כנגד השוואה זו:

"אף על גב דחוסם ונחסם שוין בדינייהו, מכל מקום הרי חלוקין בעיקר חיובם, דפועל עיקר חיובו מקרי דבר שבממון וזכות... אכן בשור הרי לא הוי הך 'לא תחסום' רק איסור לאו, ולא דין ממון, וכדחזינן דנוהג גם בבהמתו, ובבהמת עצמו לא שייך דין ממון להבהמה על הבעלים".

אחד הביטויים שהביא הגר"ח מבריסק לתפיסתו נוגע לילפותא המובאת בסוגייתנו בעניין גידולי הקדש: "'בכרם רעך' - ולא של הקדש". התוספות (ד"ה רעך) פירשו את הצורך בילפותא כך: "דסלקא דעתך כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל, שאוכל משל חבירו, הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש". והקשה הגר"ח על דבריהם: והרי איסורים אחרים לא הותרו לפועל (כמבואר להלן צב ע"א בדין נזיר בכרם), ומדוע זה היה מקום לחשוב שאיסור הקדש יֻתַּר לו? על כן ביאר הגר"ח, שאין כאן כלל היתר של איסור גזל, כי אכילת הפועל היא זכות ממונית שלו; ומאחר שאף איסור מעילה בהקדש הוא - לדעת הגר"ח - איסור לגזול מגבוה, היה מקום לומר "דבפועל, דנתנה לו התורה רשות לאכול, ויש לו זכות אכילה, אם כן ממילא דאין כאן מעילה כלל, כיון דבזכייתו קאכיל, ומופקע גם מגזל הקדש כמו מגזל הדיוט, והיה צריך להיות דגם בהקדש נוהג דין היתר פועל כמו בהדיוט, ועל זה הוא דבא הקרא ד'רעך' למעוטי הקדש". אמנם מן התוספות משמע דלא כדבריו, ואף הבנתו ביסוד איסור מעילה רחוקה מלהיות מוסכמת. על כן יתכן שיש להבין בדרך שונה מדוע נתמעט הקדש מהיתר אכילת פועלים, ועוד חזון למועד.