בבא מציעא | דף פח | ראיית פני הבית
סוגייתנו עוסקת בקביעות יבול לתרומות ומעשרות. גם לאחר שהגיעו הפירות לעונת המעשרות, וכבר נגמרה מלאכתם, עדיין הם מותרים באכילת עראי, עד שייקבעו למעשר. וכיצד הפירות נקבעים למעשר?
כתב הרמב"ם: "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות: החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת. וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו" (הלכות מעשר פ"ג ה"ג); "יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, כמו שביארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן" (שם פ"ד ה"ב). לשיטת הרמב"ם, הדבר היחיד שקובע למעשר מדאורייתא הוא ראיית פני הבית (הרשב"א דף פט ע"ב חלוק עליו וסבור, לפחות בעניין מלח, שהוא קובע מן התורה; ונראה שהוא הדין לשאר הקובעים).
בעמוד ב הגמרא מביא חלק מן המשנה במסכת מעשרות פ"א מ"ה. וכך שנינו שם:
"איזהו גרנן למעשרות [= גמר מלאכתם, שעד אז אין הם בגדר טבל]? הקשואים והדלועים משיפקסו... במה דברים אמורים? במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו, אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו".
ועיין ברמב"ם (שם פ"ג הלכות א-ב), שפסק את דין המשנה:
"ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. במה דברים אמורים? בגומר פירותיו למכרן בשוק. אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית, הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן, עד שיקבעו למעשר".
ונראה לבאר, שכאשר יעוד הפירות הוא להגיע לבית, אין הם נכנסים לחלוטין לעולמו של האדם עד שיראו פני הבית, ולפיכך אינם נחשבים עדיין טבל. אך פירות המיועדים למסחר, משעת גמר מלאכתם האדם רואה בהם יבול שהגיע ליעודו. ואכן בירושלמי במסכת מעשרות (שם) נאמר: "מה בין המוליך לשוק מה בין המוליך לביתו? בשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי, ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי, שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד"; ויש שביארו (ראה מקדש דוד, זרעים, סימן נ"ו אות ג) שכאשר הפירות מיועדים למסחר, הוא מוכן למכרם כבר כעת אם ימצא לקוחות.
על כל פנים, הדין העולה מכאן הוא שבפירות המיועדים לשוק אין צורך בראיית פני הבית, ובמקרה זה עסקה הרישא של המשנה. לאור זאת מפליאה ביותר הקושיה המובאת בסוגייתנו על עצם הצורך בראיית פני הבית:
"מתיב מר זוטרא: איזהו גורנן למעשרות? בקישואים ובדלועים משיפקסו, ואמר רבי אסי: משינטל פיקס שלהן. מאי לאו 'משיפקסו' - אפילו בשדה?! - לא, משיפקסו בבית".
הגמרא מתעלמת לחלוטין מן הסיפא של המשנה, ועל כן נאלצת להעמיד את הרישא בשראו הפירות פני הבית! הקושי זועק, וכבר דשו בו רבים (ראה למשל ריטב"א כאן ור"ש על המשנה במעשרות). הרא"ש בפירושו למעשרות (אות ז) נדחק לפרש שאכן דרושה ראיית פני הבית גם בפירות המיועדים לשוק, אלא שאז הדרישה נמוכה יותר, ודי ב"בית אצל השדה", דהיינו מעין בית אריזה, המשמש כקובע סמלי; ואילו הסיפא פוסקת שפירות המיועדים לבית נקבעים רק בהגיעם לבית האמתי. אך בדברי הרמב"ם אין זכר לאוקימתא זו, והוא פסק את דין המשנה כלשונו.
לדרך אחרת בביאור סוגייתנו ראה דברי הרב יעקב עמדין המובאים ב"תוספות אנשי שם" על המשנה במעשרות (נדפס במהדורות של המשנה עם המפרשים).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)