בבא מציעא | דף צא | קים ליה בדרבה מיניה בהסכמי ממון
הברייתא בדף צא ע"א קובעת כי מי ששכר פרה מחברו וחסמה בשעת הדישה, חייב לשלם את התבואה שהייתה הפרה אמורה לאכול. הגמרא תמהה: והרי כלל נקוט בידינו שאין אדם לוקה ומשלם! ונחלקו האמוראים בתשובת שאלה זו.
רב פפא אמר שאין זה כעין לוקה ומשלם, שכן חיוב המלקות וחיוב התשלומים אינם באים כאחד: חיוב המזונות בא עם משיכת הפרה בזמן השכירות, ואילו חיוב המלקות חל מאוחר יותר, בשעת הדישה. רבא, לעומת זאת, טען כי אף אם החיובים באים כאחד, מכל מקום יש כאן חוב - "אתנן אסרה תורה, ואפילו בא על אמו"; ונחלקו הראשונים בהבנת דבריו.
רש"י והתוספות ביארו שבית דין אמנם אינו יכול לחייב את הבא על אמו לשלם לה את האתנן - שהרי הוא חייב מיתה על המעשה - אך מכל מקום החיוב קיים, ואם ישלם, יחשב התשלום אתנן, ולא מתנה סתם. הוא הדין לפרה חסומה: אמנם בית דין אינו יכול לכוף את החוסם לשלם, מאחר שהוא חייב מלקות, אך מכל מקום החוב קיים, ואם בא לצאת ידי שמים, עליו לשלם אותו.
המאירי (ד"ה מי ששכר) מביא בשם "חכמי הצרפתים" פירוש שונה ומקורי. לדעתם, רבא קובע כאן שאין אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" בחיובים הנובעים מהסכמים ממוניים. לפיכך אישה שבנה בא עליה יכולה לתבוע את אתננה בבית דין, וחיוב המלקות של החוסם אינו פוטר אותו מתשלום המזונות שחסך שלא כדין מפיה של הפרה.
ביסוד דבריהם של חכמי הצרפתים עומדת ההנחה שדין "קים ליה בדרבה מיניה" אין משמעו שלמעשה אחד לא תיתכנה שתי תוצאות הלכתיות (או, לכל הפחות, שבית דין אינו יכול לחייב שני חיובים על מעשה אחד). לפי הבנתם, דין "קים ליה" קובע שאין שני עונשים על מעשה אחד. על כן חיוב שאינו בגדר עונש, אלא הוא נובע מהסכם ממוני, אין שום סיבה שדין "קים ליה" יבטל אותו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)