בבא מציעא דף קיב - שבועת השכיר

  • הרב ברוך וינטרוב

הגמרא בדף קיב ע"ב שואלת מדוע תיקנו חכמים שכאשר השכיר ובעל הבית נחלקים אם כבר שולם שכר השכיר, ישבע השכיר ויטול. בתחילה מציעה הגמרא שהשבועה היא משום "כדי חייו דשכיר", אלא שתשובה זו קשה: "ומשום כדי חייו דשכיר מפסדנא ליה לבעל הבית?!" והגמרא מסיקה: "בעל הבית טרוד בפועלים הוא".

הראשונים נחלקו בהבנת היחס שבין שני ההסברים. מן התוספות (ד"ה טרוד בפועליו הוא) נראה שההסבר השני הוא הצעה חדשה, שאינה קשורה לראשונה. לפי הבנת התוספות, מאחר שבעל הבית טרוד בפועליו, אין הוא יכול להיות בטוח באמת ובתמים שאכן שילם לפועל פלוני, וגם אם הוא סמוך ובטוח ששילם, בית דין רואה את טענתו כטענת שמא. מאחר שחיוב בעל הבית כלפי הפועל הוא ודאי, ופריעת החוב היא ספק, הריהו חייב לשלם מדאורייתא (בבא קמא קיח ע"א), אלא שחכמים תיקנו - לטובת בעל הבית - שהשכיר ישבע קודם שיטול.

לרמב"ן (ד"ה ופירוש טרוד בפעליו) גישה שונה. לדעתו, שתי הסיבות - "כדי חייו דשכיר" ו"בעל הבית טרוד בפועלים" - מצטרפות זו לזו. כיצד? מעיקר הדין, המוציא מחברו עליו הראיה, ואם בעל הבית טוען ששילם, הריהו פטור. אך מאחר שראו חז"ל כי יש סבירות מסוימת, אף כי נמוכה, שבעל הבית טועה, שכן הוא טרוד בפועליו, ומאחר שעבור השכיר מדובר בכדי חייו ממש, תיקנו חכמים - לטובת הפועל - שישבע ויטול.

נפקא מינה למחלוקת: כאשר הן בעל הבית הן הפועל אינם יכולים להישבע (כגון אם שניהם חשודים על השבועה וכדומה). אם נבין שמעיקר הדין בעל הבית אמור לשלם, אלא שחכמים תיקנו לטובתו שישבע השכיר קודם שיטול - אזי במקרה כזה בטלה תקנת חכמים, וחזר הדין דאורייתא למקומו. אך אם מעיקר הדין לא היה מקום לחייב את בעל הבית, ותקנת השבועה היא לטובת השכיר, ברור שאם הלה אינו יכול להישבע - בעל הבית פטור.

(להרחבה נוספת בעניין זה ראה מחלוקת בעל המאור והרמב"ן במלחמות ה' סוף מסכת שבועות.)