בבא מציעא ס - איזהו נשך ואיזהו תרבית

  • הרב שמואל שמעוני

המשנה (ס ע"ב) פותחת את פרקנו בשאלה זו, אך הגמרא ממהרת לומר שהמשנה אינה באה לפרש כאן איסור נשך דאורייתא ואיסור ריבית דאורייתא, אלא מתחילה בריבית דאורייתא ועוברת מיד לריבית דרבנן. אשר למשמעות המונחים נשך ותרבית בתורה, הגמרא מניחה שנשך הוא ההפסד של הלווה בריבית, ותרבית - הרווח של המלווה בריבית. הגמרא מתקשה למצוא מצב שיש בו רק אחד משני אלו, ומסיקה:

"אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין".

השאלה אם ניתן להפריד בין שני המרכיבים טעונה העמקה נוספת, הן בסוגייתנו הן בסוגיה להלן דף סד ע"ב, הנעה על התפר שבין דיני ריבית ובין דיני זה נהנה וזה לא חסר. אך היום ננסה לעמוד על עניין אחר: לאחר שלמדנו שיש יסוד שלילי אחד בהפסדו של הלווה ויסוד שלילי אחר ברווח של המלווה, עלינו להבין את היסודות הללו.

אשר להפסדו של הלווה, הדברים אינם צריכים לפנים, ומפורסמים דברי רש"י (שמות כ"ב, כד) על פי המדרש:

"נשך - רבית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה".

אך מהי הבעיה ברווח שמפיק המלווה? תשובה לשאלה זו עולה מדברי הכלי יקר (ויקרא כ"ה, לו), שמסיט את איסור ריבית מעולם האיסורים שבין אדם לחברו לעולם האיסורים שבין אדם למקום. הכלי יקר עומד על השוני שבין פרשיות הריבית בספר שמות (כ"ב, כד) ובספר ויקרא (כ"ה, לה-לח), המתמקדות באיסור להלוות בריבית לעני, ובין הפרשייה בדברים (כ"ג, כ-כא), שאינה עוסקת בעני דווקא, כי אם ב"אחיך" - שיכול להיות גם איש עסקים אמיד, שאם יִלווה בריבית, ירוויח מעסקיו הרבה יותר. מהו, אם כן, טעם האיסור?

"עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא, אבל הנותן בריבית, ריוח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו... כנודע מדבר המלוים בריבית, שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'".

מדוע, אם כן, מותר להשיך לנכרי, שאינו אחיך? הכלי יקר ממשיך:

"לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן, אפילו אם הוא כבוש תחת ידך - מכל מקום דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו, לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח, ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו".

אולם דומה שגם אם נאמץ את ביאורו של הכלי יקר ליסוד איסור ריבית, אין הכרח לקבל את הסברו בעניין גוי, וניתן לבאר הכול באופן מתון יותר: הלוואה בריבית נתפסת כחוסר ביטחון בגין התעקשותו של אדם לעשות רווח בטוח במקום לעשות חסד עם אחיו בהלוואה שלא בריבית (ראה רמב"ן דברים כ"ג, כ); עם זאת, אדם אינו מצֻווה לרדוף סיכונים, ולא כל ניסיון לרווח בטוח הנו ביטוי לחוסר אמונה בקב"ה, ולכן אין בעיה להפיק רווח מהלוואה לגוי.

בהמשך דבריו הכלי יקר מרחיק לכת, ומסביר שבפרשיות האחרות התמקדה התורה בעני משום שהייתה הווה-אמינא שאיסור ריבית לא ינהג בלווה עני דווקא(!): "שאם הלוה עני אינו עובר, כי ההכרח הביאו לזה, קמשמע לן שאפילו הלוה העני עובר ב'לא תשימון'". אולם ודאי שאין הכרח לראות בטעמו של הכלי יקר את הטעם הבלעדי לאיסור ריבית, ובהחלט סביר לומר שיש גם טעם המתמקד בהפסדו של הלווה. טעם זה מודגש, כמובן, במיוחד בלווה עני, גם אם בפועל אין ההלכה מבחינה בין לווה עני ללווה עשיר (ומה עוד שיתכן שהבחנה כזו אכן קיימת - אמנם לא במה שנוגע לעיקר הדין, אלא בנכונות למצוא פתרונות יצירתיים להתמודדות עם בעיית ריבית, ואכ"מ).

לסיום ראוי להעיר שהמונחים נשך ותרבית מופיעים שניהם בפרשייה בספר ויקרא, כלומר אין חפיפה בין הסברו של הכלי יקר ובין ההבחנה בין המונחים הללו בסוגייתנו.