בבא קמא דף ז – תשלום מדעתו ובעל כרחו

  • הרב אברהם סתיו

לעתים קרובות מעלה הגמרא במהלך הדיון הצעות שאותן היא דוחה, ולא נשאר מהן זכר בשלב המסקנה. לכאורה, חשיבותן של הצעות אלו, ה"הוה אמינות", פחותה בהרבה מחשיבותן של העמדות ההלכתיות שנותרו על כנן. אך לעתים ה"הוה אמינא" שמעלה הגמרא היא כל כך מפתיעה ומוזרה, עד שהיא מאלצת אותנו לחשוב מחדש על אופי הדין, גם אם בהמשך היא נדחתה מהלכה.

נראה שמקרה כזה מופיע גם בסוגייתנו. הגמרא (ז ע"א) מעלה סתירה בין שני מקורות בעניין אופי תשלומי הנזק:

"רמי ליה אביי לרבא: כתיב 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' – מיטב אין, מידי אחרינא לא. והתניא: ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין!"

כיצד יתיישב המקור המחייב לשלם מן ה"מיטב", עם המקור המאפשר לשלם אפילו סובין, שהם מוצר גרוע וחסר חשיבות? התשובה הראשונה שמציעה הגמרא, מפתיעה ביותר:

"לא קשיא – כאן מדעתו, כאן בעל כרחו.

אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי, דכתיב ישלם – בעל כרחו.

א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע!"

אביי דוחה את ראייתו של עולא, ובהמשך הגמרא מציעה פתרונות אחרים. אך אנו נתמקד בהצעה זו – לחלק בין מזיק המשלם מדעתו למזיק המשלם בעל כרחו. כך ביאר זאת רש"י על אתר (ד"ה מדעתו):

"אי משלם ליה מזיק נזקו מדעתו, דלא אטרחיה לצעוק עליו בב"ד – שקיל סובין. אבל אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בב"ד, דהיינו בעל כרחו – אינו משלם אלא כסף."

חילוק זה מעורר תמיהה. דין תשלומי מיטב הוא מן החשובים שבדיני נזיקין, והוא נדון בהרחבה לאורך הדפים הקודמים ואלו שיבואו להלן. כיצד יעלה על הדעת שהמזיק יכול להיפטר מדין זה אם משלם מדעתו? וכי מה בכך שלא הטריח את הניזק לבית דין? וכך תמה גם בחידושי הרי"מ כאן:

"ותמוה – היכן מצינו חילוק בין משלם מעצמו לכשבית דין מגבין?"

נראה שישנן שתי דרכים להבין את משמעות ההצעה שהציעה הגמרא.

דרך אחת, המשתמעת מלשונו של רש"י, היא לומר שדין "מיטב" הוא למעשה דין צדדי ומקומי, מעין קנס שהוטל על המזיק כאשר הוא מטריח את הניזק לבית הדין, ומשום כך כאשר הוא משלם ללא מאבק הוא אינו כפוף לחיוב זה.

דרך אחרת היא לטעון שקיים חילוק מהותי בין מי שמשלם מעצמו למי שבית דין גובים ממנו. כאשר אדם מזיק לחברו נוצר חוב שעליו לשלם, כאילו ממון חברו נמצא ברשותו ועליו להשיבו. ברגע שבו האדם ישיב ממון לחבר, יימחק החוב כלא היה. משום כך, אם האדם משלם מיזמתו הוא יכול למחוק את החוב בכל דרך שימצא לנכון.

דין תשלומי מיטב הוא דין שמגדיר את דרך גביית החוב במצב שבו האדם לא מחק את החוב בעצמו. כאשר בית הדין ניגשים לגבות את החוב, הם עושים זאת ממיטב כספו של המזיק. זאת משום שבשלב זה עומדים נכסיו של המזיק לרשותם, והם גובים מהם על פי הדרך שהורתה התורה בסוג כזה של חוב. אך כל זאת רק משום שהמזיק לא סגר בעצמו את חובו, והגיע למצב שבו בית הדין מבצעים אקט של גבייה, שבו נאמר דין תשלומי מיטב.

(עי' בחדושי ר' אריה ליב מאלין ח"א סי' נה, ובשיעורי ר' דוד כאן אות תלד)