דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף ט | במצווה עד שליש

"א"ר זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש".

הגמרא מסיקה, בסופו של עניין, שר' זירא מחייב אדם להוציא עבור הידור מצווה רק עד שליש. בפירוש דבריו נחלקו הראשונים: רש"י פירש – "שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחברו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור", ולעומתו תוס' אינו מדבר על שווי החפץ אלא על גודלו – "שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו".

מרש"י נראה שהוא מבין בפשטות ששיעור שליש נאמר רק על כספו של האדם, אך כל שיפור באיכותם של חפצי מצווה עשוי להיחשב כהידור. לעומת זאת, מדברי תוס' ניתן היה להבין שאין הידור מצווה באתרוג הגדול מחברו ביותר משליש. אלא שלאחר מכן אומרת הגמרא: "עד שליש – משלו, מכאן ואילך – משל הקב"ה", ומשמע שיש הידור גם בקניית אתרוג שגדול ביותר משליש, אלא שאין חובה על האדם להשקיע בו.

נחלקו הראשונים בפירושה של מימרא זו – מה הכוונה שמכאן ואילך משל הקב"ה?

רש"י מסביר שאם אדם יוסיף יותר משליש על המצווה המקורית הקב"ה יחזיר לו מה שהוציא. לדעת רבנו חננאל עד שיעור שליש על האדם להשקיע גם כסף שהשיג בעבודתו וביגיעו, ויתר משיעור זה – אינו חייב להוציא את שכר עמלו, אך אם הקב"ה זימן לו פרנסה שלא בטורח (כמו זכייה בלוטו וכדומה) – עליו להוציא כסף זה למען הידור מצווה גם ביותר משליש. הצפנת פענח מציע הסבר שלישי, שעל פיו ביותר משליש ניתן לשלם מכספי מעשר שהם "שייכים" לקב"ה, אך עד שליש חובה על האדם לשלם מכספו שלו.

על פי כל אחת מהדעות הללו עולה שהצורך בהידור מצווה הוא לא סתם הידור אלא מעין 'חובה' על האדם להדר את המצוות, ולכן האדם אינו מקבל על כך שכר בעוה"ז (ע"פ רש"י), חייב להשקיע גם מכספו האישי שמיועד למחייתו (ר"ח), ואינו רשאי לשלם חובה זו מכספי מעשר (צפנת פענח).

המקור לדין הידור מצווה הוא בפסוק "זה א-לי ואנוהו", אותו דורשת הגמ' בשבת (קלג ע"ב):

"דתניא: 'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

החובה להוסיף ולהדר את המצווה, על פי מה שראינו, אינה מעין תוספת שראויה רק ל'מהדרין', אלא חיוב ממשי – כל עוד הדבר אינו פוגע במחייתו של האדם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)