בבא קמא דף יט – שן ו"ושן משונה" ברשות הרבים

  • הרב אביהוד שורץ

 

המשנה בדף י"ט ע"ב מרחיבה את הבירור בעניין נזקי השן. בפסוקי התורה נאמר, שנזקי השן מתרחשים "בשדה אחר", דהיינו ברשותו של הניזק. מכאן נקבעה ההלכה, ששן שהזיקה ברשות הרבים – פטורה. הרי"ף (דף א' ע"ב באלפס) שנה הלכה זו בפשטות:

"שן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא".

לדבריו, ברור ששן ורגל פטורות ברשות הרבים, משום שדרכה של בהמה להלך ולאכול. הרא"ש (פרק א' סימן א') ציטט את דברי הרי"ף הללו, אך התקשה: מה צורך בסברה זו, הרי גזירת הכתוב היא שחייבים על השן והרגל רק ברשות הניזק, שנאמר בה "בשדה אחר"?! על כך משיב הרא"ש:

"ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד".

אכן ישנה גזירת הכתוב הפוטרת את השן ברשות הרבים, אך טעמא דקרא הוא משום שדרכה של הבהמה להלך. הרא"ש מוסיף ומסביר, שאם אמנם נפרש כך את טעמא דקרא, הרי שתהיה גם נפקא מינה להלכה:

"ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין".

אילו היינו מתבססים על גזירת הכתוב בלבד, היה עלינו להבחין עקרונית בין רשות היחיד לרשות הרבים, ונזק שהחל ברשות הרבים אך התגלגל לרשות היחיד – חייבים עליו. ברם, משלמדנו כי הפטור ברשות הרבים הוא מן הסברה שדרכה של הבהמה להלך, אזי אף אם הנזק התחולל ברשות הניזק – בעל הבהמה פטור.

הנפקא מינה שמזכיר הרא"ש תלויה, לכאורה, בהבנת הסברה שמציעים הראשונים לפטור שן ורגל ברשות הרבים. כאמור, לשון הרי"ף והרא"ש היא "דאורחיה הוא". אלא שמושג זה עשוי להתפרש בשתי דרכים. ניתן להבין, שמכיון שבהמות ההולכות ברשות הרבים הן דבר מצוי ושכיח, על בעל הפירות או הכלים לשמור על ממונו המונח ברשות הרבים כדי שלא יוזק. כלומר – שן ורגל פטורות ברשות הרבים, משום שאם אירע נזק, הרי הוא באשמת הניזק שלא שמר על ממונו, וממילא המזיק פטור.

לחילופין, ניתן להבין ששן ורגל פטורות ברשות הרבים אף בלא פשיעתו ורשלנותו של הניזק, משום שהנזק פשוט בלתי נמנע. בהמה היא דבר גדול ומגושם, והליכתה ברשות הרבים בהכרח תגרום לנזקים. ניתן היה להשבית את חיי המסחר באופן כללי, ולמנוע מבהמות ללכת ברשות הרבים. אך מכיון שהדבר ישתק את חיי הכלכלה, אין ברירה אלא לאפשר להן ללכת ברשות הרבים, ולקבוע שהן פטורות מכל נזק שיתרחש מכוחן, בלי כל קשר לאחריותו של הניזק.

לדעתי, שתי הבנות אלה נוגעות לנפקא מינה שהציע הרא"ש. אם נאמר שהניזק נדרש לשמור על ממונו, הרי שבמקרה שמתאר הרא"ש יש לחייב. סוף סוף, אדם נדרש לשמור על ממונו ברשות הרבים ולא ברשותו הפרטית, ולכן אם הנזק הגיע לרשותו מרשות הרבים – בעל הבהמה חייב לשלם. אולם אם נאמר שהפטור נובע מעצם העובדה שבהמות רשאיות להתהלך ברשות הרבים, הרי שיש היגיון רב בדברי הרא"ש, משום שכיון שהוחלט לאפשר לבהמות ללכת ברשות הרבים, אין ברירה אלא לפטור את בעליהן מנזקים שנגרמו בדרך הילוכן – אפילו אם נזקים אלה נגרמו ברשות היחיד של הניזק.

שאלת אופי הפטור של שן ברשות הרבים נוגעת גם לדיון נוסף בסוגייתנו. במשנה נאמר שבהמה שאכלה כסות או כלים – משלמת חצי נזק בלבד. מדברי הגמרא, המשווה בהמה שאכלה כסות או כלים לבהמה שבעטה בחברתה, ניתן להבין שאכילת כסות או כלים היא נזק משונה, המהווה תולדה דקרן, ועל כן חייבים עליו חצי נזק בלבד. אם אמנם מדובר על תולדה דקרן, הרי שהחיוב הוא לא רק ברשות הניזק, כמו בשן ורגל, אלא גם ברשות הרבים.

עם זאת, מלשון הרמב"ם (נזקי ממון ג, ג; וכך נראה בבירור במכילתא דרשב"י) משמע שאין מדובר על קרן, אלא על תולדה דשן, שחייבים עליה חצי נזק. כלומר, בנזקי השן עצמם ישנן שתי רמות חיוב – נזק שלם וחצי נזק. אם אמנם מדובר על נזקי שן, יש לפטור עליהם ברשות הרבים. אלא שמפשטות הגמרא עולה שעל אכילת כסות או כלים חייבים אף ברשות הרבים. ואמנם, כך פסק גם הרמב"ם, אך הוסיף והסביר:

"אכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן, כגון שאכלה כסות או כלים בין ברשות הניזק בין ברשות הרבים, משלם חצי נזק, שזה שינוי הוא, ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברשות הרבים עד שינוחו מעט".

אילו היה מדובר על קרן בלבד, הרמב"ם היה קובע שחייבים ברשות הרבים ותו לא. התוספת, שמקורה בדברי ר' יוחנן בסוגיה, ש"דרך בני אדם להניח ברשות הרבים", מתקשרת לדיון דלעיל: אם שן ורגל פטורות ברשות הרבים מגזירת הכתוב, הרי שזהו פטור גורף. אך היות ושן ורגל פטורות ברשות הרבים גם מצד הסברה ש"אורחיה הוא", אזי אם נבין שהסברה מבוססת על כך שהאחריות לנזק מוטלת על הניזק – הרי שיסוד סברה זו נפגע משום שדרכם של בני אדם לנוח מעט ברשות הרבים, ועל כן אחריותו של הניזק מוגבלת. אם נבין על פי האפשרות השניה, שהפטור נובע מחוסר יכולתו של המזיק למנוע את הנזק, יתכן שהסברה שדרכם של בני אדם להניח את חפציהם בדרכים תגבר עליה מעט, אך היא אינה שוללת אותה מיסודה.