בבא קמא דף כא – פי פרה

  • הרב אברהם סתיו

במשנה בסוגייתנו (כא ע"ב) נאמר:

"הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש - על החררה משלם נזק שלם."

המשנה מתארת מצב שבו הכלב נטל את החררה במקום אחד, ואכל אותה במקום אחר, ב"גדיש". בגמרא להלן (כג ע"ב) מבואר כי מדובר בגדיש שהוא רשות הניזק, ודווקא משום כך חייב הכלב על אכילת החררה במקום זה. לאור זאת מסתפקת הגמרא בשאלה מפתיעה מעט:

"איבעיא להו: פי פרה – כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי?"

כלומר, ידוע לנו שנזקי שן מחייבים את הבעלים רק כאשר נעשו ברשות הניזק. לאור זאת יש לשאול: האם כאשר הפרה לועסת את החפץ שנמצא בפיה, היא נחשבת כמי שמזיקה ברשות הניזק או ברשות המזיק?

בגמרא עצמה נדמה כי השאלה היא שאלה גורפת, ואם נאמר שפי הפרה נחשב כרשות המזיק, נצטרך להעמיד את כל דין נזקי שן במקרים שבהם הפרה הורסת חפצים דרך הנאתה בלי להכניס אותם לפיה.

אך לראשונים היה ברור שאין זה כך, שהרי במשניות רבות מצאנו בפשטות שאכילה נחשבת כדרך ההיזק המרכזית של נזקי שן. לאור זאת כתבו התוספות (כג ע"א):

"דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים [או בחצר המזיק] חייב, דמחייבינן בלקיחה לחודא, וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה, והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה. וקמבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו, וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה."

התוספות טוענים שכאשר הלקיחה נעשתה ברשות הניזק לא אכפת לנו היכן נעשתה האכילה, וממילא הם מעמידים את סוגייתנו דווקא במקום שבו לא הייתה לקיחה כזו, כגון כשחרש שוטה וקטן הניחו את הפירות בפיה.

לאור דברי התוספות יש לשאול: מהו היחס בין הלקיחה והאכילה בנזקי שן? נראה שניתן להשיב על כך בשתי דרכים:

באופן אחד אפשר להבין שהלקיחה היא המעשה המחייב, וכלשון התוספות – "דמחייבינן בלקיחה לחודא". לפי זה, תפקיד האכילה הוא רק לכלות את הפירות ולהגדיר את הלקיחה כלקיחה לצורך אכילה.

אך ניתן גם לומר שהחיוב הוא על עצם האכילה, אלא שדין רשות הניזק נאמר רק ביחס למקום הלקיחה. כלומר, פרה שאכלה פירות חייבת לשלם עליהם, בתנאי שלקחה אותם מרשות הניזק ולא מצאה אותם ברחוב.

נראה שלאור הבנות אלו אפשר לנתח את החלק השני של דברי התוספות. התוספות העמידו את הסוגיה במקרה שבו הפרה לא היתה יכולה לקחת את הפירות בעצמה; וחרש, שוטה או קטן הכניסו את הפירות לפיה. האחרונים התקשו, מדוע הדגישו התוספות שהפרה לא היתה יכולה לקחתם בעצמה? והרי גם אם היתה מסוגלת לקחת אותם, בסופו של דבר לא עשתה זאת!

נראה שאם נבין שהלקיחה עצמה היא המעשה המחייב, באמת קשה להבין את דברי התוספות. קשה לחייב על מעשה לקיחה שכלל לא נעשה. אך לפי האופן השני שהצענו, קל יותר להבין את דבריהם, משום שהאכילה עצמה היא המעשה המחייב, אלא שהיא מותנית בכך שהפירות ילקחו מרשות הניזק. עניינו של תנאי זה, כפי שלמדנו בעיונים הקודמים, הוא להגדיר את הבעלים של הפרה כפושע, ולא כמי שעשה ברשות. משום כך יתכן שאין צורך במעשה לקיחה בפועל, אלא די בכך שהבעלים פשע כדי שלא יחול עליו פטור של הלוקח מרשות הרבים, וממילא יחול החיוב על האכילה.