בבא קמא דף כג – המשסה כלבו

  • הרב ישי יסלזון

"ת"ש: שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור. מאן פטור? משסה פטור, וחייב בעל כלב".

הגמרא מביאה ברייתא זו כחלק מהדיון לגבי מעמדו של פי פרה – כחצר הניזק או חצר המזיק. את שיסוי הכלב מצינו גם בהתייחסות לרצח בגמרא בסנהדרין (דף עו ע"ב). רש"י אצלנו פירש שהמשסה נחשב כעושה פעולה ב"גרמא" בלבד, וממילא הוא פטור בנזיקין. היסוד שקבע כאן רש"י – שהמשכסה נחשב כגרמא בלבד, בא לידי ביטוי גם בהלכות שבת. הרמב"ם בהלכות שבת (י, כב) פוסק:

"המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו, הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות".

לכאורה ההבנה ברמב"ם היא שרק כאשר האדם היה שותף במעשה (ועמד כנגד החיה) הוא יתחייב מדין צד, אך הרמ"א באורח חיים (שטז, ב) פוסק בפירוש:

"המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה".

אלא שכבר כתבו האחרונים (מגן אברהם וביאור הלכה שם) שגם לדברי הרמ"א יהיה חיוב רק כאשר האדם עשה מעשה יחד עם כלבו.

בשו"ת "אבני נזר" (אורח חיים סימן קצו) עולה השאלה מה מקור דינו של הרמב"ם שמי שמסייע לכלבו לתפוש ציד בשבת עובר על איסור צד, הרי גם במקרה כזה האדם רק גורם. משיב האדמו"ר מסוכוצ'וב שמקור החיוב הוא ממלאכת חורש, שגם בה לא האדם עושה מעשה בפועל אלא בהמתו, אך למרות זאת האדם מתחייב. בספרו "אגלי טל" (מלאכת חורש ס"ק א ו-ג) מסייג האדמו"ר מסוכוצ'וב את דבריו ומסביר שמקור זה אינו מתאים לשיטת הרמב"ן, שסובר שיש חיוב בחרישה רק מכיוון שהאדם מחזיק בידו את השור וממילא השור נחשב ככלי בידו, מה שאין כן במקרה של ציד על ידי כלב – שבו האדם אינו אוחז בכלב כלל. בשו"ת "שבט הלוי" מקשה הרב וואזנר זצ"ל על הלימוד מחורש, שכן בחרישה הבהמה אינה מסוגלת לעשות את מעשה החרישה בלי האדם, מה שאין כן בצידה.

יכול להיות שהרמב"ם ראה כמקור לדין זה, של הצד עם בהמתו, את דין "זורה ורוח מסייעתו". לכאורה בזרייה האדם לא עשה מעשה לבד אלא בעזרת הרוח (יש כאן מעין גרמא), ובכל זאת הוא חייב מכיוון שזו דרך הזרייה הרגילה. גם כאן דרך הצידה הרגילה היא בעזרת בעלי חיים ויכול להיות שלכן הבין הרמב"ם שיהיה חיוב בצידה כזו.

בגמרא שלנו מבואר שלמרות שהמשסה פטור יכול להיות שבעל הכלב יהיה חייב (במקרה של "אפקיה לניביה"). גם בהלכות שבת כותב ה"אבני נזר" (שם) שאע"פ שהמשסה את הכלב פטור, אם זהו כלבו שלו – הוא יתחייב מדין "שביתת בהמתו".

בנזיקין הסיבה לחייב את בעל הכלב אינה פעולה שהוא עשה אלא אחריות על נכסיו, ויתכן שזהו גם היסוד של שביתת בהמתו – האדם צריך להיות אחראי על בהמותיו שלא יעשו מלאכה.

רק נעיר שבשו"ת "שבט הלוי" חלק הרב וואזנר זצ"ל על דברי ה"אבני נזר" והבין שמכיוון שצידה היא מלאכה שכלב רגיל בה – אין כאן איסור מצד שביתת בהמתו.