בבא קמא דף כח – פטור מתנות עניים מתרומות ומעשרות

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו דנה בשאלה: האם אדם יכול לעשות דין לעצמו? אחת הראיות שמביאה הגמרא (כח ע"א) היא מברייתא העוסקת בדיני פאה:

"תא שמע: בעל הבית שהניח פאה מצד אחד, ובאו עניים ונטלו מצד אחר – זה וזה פאה; ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה, אמאי זה וזה פאה? לנקוט פזרא וליתיב! אמר רבא: מאי זה וזה פאה? לפוטרן מן המעשר."

הגמרא מבינה בתחילה ששתי הפאות עוברות לרשות העניים, משום שהבעלים אינו יכול לעשות דין לעצמו ולקחת בחזרה את הפאה שנתן בראשונה. רבא מתרץ שהפאה חוזרת לרשות הבעלים, ונותר עליה שם פאה רק לפוטרה מתרומות ומעשרות. כלומר, כל מתנות עניים פטורות מהפרשת תרומות ומעשרות (תרומות א, ה), ולעניין זה חל על התבואה שהופרשה שם "פאה".

בגמרא מבואר שלמרות שהפאה הראשונה חוזרת לידי בעל הבית, היא פטורה מתרומות ומעשרות. ומאליה עולה השאלה: מדוע? והרי לאחר שנטלו העניים את הפאה השנייה בטל מעמדה של הפאה הראשונה!

השיטה מקובצת (ב"מ ל ע"ב) ענה על שאלה זו באופן הבא:

"ונראה דהיינו טעמא התם דכשהניח פאה מצד אחד מיד נפטרה, ובשביל שחזר וזכה בה לא מחייבא – דמתחלה פאה גמורה היתה."

השיטה מקובצת מבין שההפרשה הראשונה חלה באופן מוחלט, ורק לאחר מכן חזר הבעלים וזכה בה. על גישה כזו הקשה תלמיד רבנו תם (ב"ק כח ע"א ד"ה לפוטרן):

"תימה... דאם הוא הפקר שעה אחת, היאך יכול להוציאו מן העניים? אלא בעל כרחין משום האי טעמא מוציאו מיד עניים, דלא הפקירו אלא על מנת שלא יהו נוטלין מצד אחר, וכיון שנטלו מצד אחר איגלאי מילתא למפרע דאינו הפקר. אם כן, היאך פטור מן המעשר כיון שנתגלה הדבר שלא היה הפקר אפילו שעה אחת, והא הוי כמפקיר על תנאי! גימגום."

תלמיד ר"ת מסביר שהפרשת הפאה הייתה על תנאי, ורק משום כך יכול בעל הבית לשוב ולזכות בה. ממילא, מתברר למפרע שכלל לא הייתה זו פאה, ואם כן קשה – כיצד נפטרה מתרומות ומעשרות?

תלמיד ר"ת נשאר ב"גימגום", ומדבריו עולה שבאמת ראוי היה לחייב את הפאה בתרומות ומעשרות. אך החזון איש (מעשרות ז, יא) יישב את הקושי באופן הבא:

"מכל מקום היתה שעה אחת דהיה כח עניים בו, שאם היו נוטלים אותו היו זוכים בו כדין."

ביאור הדברים: התוספות בסוגייתנו (כח ע"א ד"ה זה) הסבירו את פטור מתנות עניים מתרומות ומעשרות באופן הבא:

"היינו טעמא דמיפטרא כדדרשינן בספרי 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך, שאם הוא לוי עני נוטל פאה."

כלומר, הכהנים והלויים זכאים לתרומות ומעשרות רק מתבואה שביחס אליה הם קופחו בחלוקת הארץ, ולא קיבלו חלק ונחלה. אך מתנות עניים מחולקות שווה בשווה בין כל השבטים, ומשום כך אין צורך להפריש חלק מיוחד לכהנים וללויים.

משום כך, טוען החזון איש, למרות שמבחינה מהותית מתברר שמעולם לא חל דין פאה או הפקר על התבואה, מבחינה מעשית יכולים היו העניים לזכות בה, ובכללם גם העניים משבט לוי. משום כך נחשבת התבואה ככזו ש"ידך וידו שוין בה" והיא פטורה מתרומות ומעשרות.

ומדוע תלמיד ר"ת לא תירץ כך? נראה שהחזון איש ותלמיד רבנו תם נחלקו בהבנת אופי הפטור: לדעת החזון איש, הפטור תלוי ביכולת הטכנית של הלויים לזכות בתבואה. גישה זו באה לידי ביטוי בדברי הרש"ש (פאה א, ו, הובאו דבריו במעדני ארץ תרומות ב, ט) שהקשה מדוע לא נפטור לוקח מלהפריש משום שהיכולת לקחת נתונה גם ללויים, ויישב שהלקיחה אינה נתונה ללויים במידה שווה, משום שאין להם נחלה – ולכן אין להם כסף לקנות תבואה. מדבריו עולה שהפטור קשור באופן ישיר לשאלת היכולת של הלויים לקבל את התבואה.

לעומת זאת, לדעת תלמיד ר"ת דווקא כאשר חל על התבואה דין מתנות עניים היא נפטרת, ואין זה משנה אם הלויים יכולים היו לזכות בה.