בבא קמא דף מד – קבוע

  • הרב ישי יסלזון

הגמרא בעמוד ב מביאה כמקור לדין 'קבוע' את הדרשה מן הפסוק "וארב לו וקם עליו":

"ורבנן, האי 'וארב לו' מאי עבדי ליה? אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם, תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו! אי נמי פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל! לא צריכא, דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני, דאע"ג דרובא ישראלים נינהו, כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו הוי ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל".

'קבוע' הוא מצב שבו יש מציאות קבועה שנתונה בספק, וחידשה התורה דין מיוחד - שכאשר הספק הוא 'קבוע' ההתייחסות אליו היא כמחצה על מחצה, בניגוד לשאר דיני ספקות הרגילים שבהם הולכים אחר הרוב. המקרה הקלאסי של קבוע מופיע בגמרא במסכת כתובות (דף טו ע"א):

"תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח - ספיקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב!"

כאשר אדם לקח בשר מן החנות, כל החנויות נחשבות כ'קבוע', ולכן לא הולכים אחרי הרוב והבשר אסור מספק (למרות שרוב החנויות כשרות). לעומת זאת,  כאשר אדם מוצא בשר ברחוב, הבשר נחשב כדבר ש'פרש' מן התערובת ולכן לגביו נפעיל את דין רוב ונכשיר אותו.

דין 'קבוע' הוא גזירת הכתוב, ואף על פי כן ניסו האחרונים להסביר את ההיגיון שמאחוריו בכמה צורות שונות:

ר' שמעון שקאפ בשערי יושר (שער ד פרק ג) מסביר שיש הבדל בשאלות שאנו שואלים בשני המקרים השונים. כאשר אדם אינו זוכר מאיזו חנות הוא לקח את הבשר, השאלה העומדת בפנינו היא על החנות הזו בלבד – האם היא כשרה או טרפה. ממילא אנחנו מפרידים, בעצם השאלה, בין החנות הזו לשאר החנויות, ועל כן היא נידונת בפני עצמה ונחשבת כמחצה על מחצה. לעומת זאת, כאשר הבשר נמצא ברחוב, הבשר עשוי להגיע מכל אחת מן החנויות, וממילא כאשר דנים על כשרותו יש להכניס כשיקול את כל החנויות כולן, ושייך ללכת אחר הרוב.

הפרישה (יורה דעה סימן קי) מביא הסבר אחר. לדעתו, ההבדל בין שני המקרים הוא הכנסת שיקול דעתו של האדם כגורם משפיע על הספק. במקרה שבו אדם מוצא בשר הקריטריון היחיד שאפשר לאפיין על פיו את הבשר הוא הרוב, אך כאשר אדם קונה מן החנות - יש לו שיקולים נוספים מאיזו חנות לקנות (איפה יותר זול, איפה המוכר יותר נחמד וכדו'), ובכל שאלה שתלויה בהחלטת האדם לא שייך ללכת אחר הרוב, שהרי הוא אינו מברר דבר.