בבא קמא | דף נה | לוחות ראשונים ולוחות אחרונים

אגב הדיון בעניין מצות שביתת בהמתו, והיחס בין דיברות הראשונות והאחרונות, מצאנו בגמרא בדפים נ"ד-נ"ה דיון אגדתי פלאי:

"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה.

אזל לגביה, אמר לו: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל.

אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו - סימן יפה לו".

הראשונים (רש"י, הרשב"א ועוד) פירשו, שה"טוב" הנזכר בדיברות האחרונות הוא בפסוק "למען ייטב לך" האמור במצות כיבוד אב ואם. תוספת זו אינה מצויה, כמובן, בדיברות הראשונות. בעקבות הבנה זו התקשו המפרשים בשאלה צדדית, לכאורה, והיא – הכיצד השיב רבי חייא בר אבא שהוא כלל אינו יודע האם נאמרה המילה טוב בדיברות אחרונות, הרי זהו פסוק מפורש! כך כתב בעל תורה תמימה (דברים ה', הערה י"ב):

"הנה כמה נפלא הדבר שאחד מגדולי חז"ל לא היה יודע ממציאות פסוק בתורה ועוד בעשרת הדברות ... ואין קץ לפליאה".

בתירוץ לקושיה זו מציע בעל התורה תמימה ששאלתו של רבי חנינא לא עסקה במילה "טוב", אלא במדרש המספר שכאשר קיבל משה את התורה פתח ואמר "טוב לי תורת פיך". רבי חייא בוודאי ידע את התורה על בוריה, אך מכיון שלא הכיר מדרש זה, הפנה את השואל למי שבקי באגדה.

יש המתרצים ששאלתו של רבי חנינא אינה קשורה לחלק המדרש, אלא דווקא לחלק הרמז. דהיינו, הוא הצביע על תופעה ייחודית הרמוזה במילה טוב שבלוחות האחרונים, ותופעה זו לא היתה מוכרת לרבי חייא. למשל, יש המציינים שבדיברות האחרונות ישנן 189 תיבות, בעוד שבדיברות הראשונות יש 172 תיבות. ההפרש הוא 17 תיבות, ובגימטריה טו"ב. רמז אחר הוא שבדיברות הראשונות מצויות כל אותיות הא-ב, למעט אות אחת - האות ט'. אות זו "הושלמה" בדיברות האחרונות, במילה "ייטב" (וכן באמור "בזרוע נטויה"). על פי פירוש זה האחרון, ברור מדוע יש משמעות מיוחדת למי שרואה את האות ט' בחלום – היא מופיעה לראשונה במילה "טוב" בבראשית פרק א', וכן היא האות ש"הושלמה" בדיברות האחרונות במילה ייטב.

אך מעבר לרמזים אלה, יש לעיין במהותה של הדרשה, וביחס שבין הדיברות הראשונות לאחרונות. המהר"ל בחידושי אגדות כאן (מקור הדברים בתפארת ישראל, פרק ל"ה) הציע לכך ביאור מאלף:

"כי הלוחות הראשונות לא היו ראוים לפי עולם הזה, ולכך לא נאמר בהן טוב כי מלת טוב נאמר על המציאות שהוא ראוי לעולם. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום וירא כי טוב, לומר כי המציאות הזה הוא ראוי וטוב. ולוחות הראשונים מפני מעלתם לא היו ראוים אל העולם הזה מפני שהם מעשה א-לקים ... רק היו הלוחות לישראל במה שהיו ישראל באותה שעה במדריגת המלאכים כשקבלו התורה ... ולכך דווקא בלוחות השניות שהיו מעשה משה והוא ראוי לפי מדריגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות כתיב בהם כי טוב".

המהר"ל מבחין בין שתי רמות בקבלת התורה: בלוחות הראשונים, בני ישראל התעלו למדרגת המלאכים, ומתוך כך קיבלו תורה. אך בלוחות האחרונים, התורה היא שירדה, כביכול, למדרגת בני אנוש, כדי שיוכלו הם לקבלה. הבחנה עקרונית זו רמוזה, לדעת המהר"ל, במילה טוב.

אכן, המתח שבין הלוחות הראשונים ובין הלוחות האחרונים הוא מתח מובנה: האם התורה באה לרומם אותנו למדרגת מלאכים, או שמא באה להדריך אותנו בהיותנו בני אנוש, בבחינת "והארץ נתן לבני אדם".

חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז. ארבעה מהם קשורים לפורענויות החורבן, אך בי"ז בתמוז גם נשתברו הלוחות, שנים רבות לפני החורבן. על פי דרכו של המהר"ל הקשר בין פורענות זו ובין הפורענויות האחרות ברור מאוד. בית המקדש הוא המקום שבו יכולים בני ישראל להתעלות מעל לענייני העולם הזה, ולהידבק בשכינה. עם חורבן הבית והפורענויות שסביבו, שוב לא יהיה מקום להתעלות. כך בדיוק קרה בשבירת הלוחות הראשונים.

אך כמובן, אסור ליפול לידי יאוש! אף שבית המקדש חרב, והלוחות הראשונים נשברו, ישנם גם לוחות אחרונים, בבחינת "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". כל עשרה, חמישה, שלושה, שניים ואפילו אחד העוסקים בתורה – שכינה שורה עליהם. אמנם אינם מתעלים למדרגת המלאכים, אך הלוחות האחרונים, אלה שניתנו לבני אנוש ונאמר בהם "טוב", יכולים לפגוש אותנו בכל מקום שבו אנו מבקשים להתקרב לריבונו של עולם.

מי יתן ומתוך כך נזכה בקרוב גם לתיקונם של לוחות ראשונים, ולבניין בית מקדשנו במהרה בימינו אמן ואמן.