בבא קמא | דף נו | פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים

סוגייתנו (נה ע"ב - נו ע"א) דנה במגוון רחב של פעולות היזק שעל העושה אותן נאמר שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. מהו הגורם המחייב אדם בדיני שמיים? ומדוע אין הוא חייב בדיני אדם?

ננסה להציע שתי גישות בשאלה זו, לאור מחלוקת ראשונים מעניינת בסוגייתנו. אחת הדוגמאות שמביאה הגמרא היא "הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה". רב אשי (נו ע"א) מעמיד זאת במקרה של "טמון", ופירש רש"י (ד"ה טמון):

"שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה, והוא לא שלח את הבערה, ושוייה טמון, וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר – דפטור על טמון באש".

באיזה מצב מדובר?

המאירי (ד"ה היתה) כתב שהטומן "חייב בדיני שמים אם היתה כונתו להפקיע את התשלומין", וכן הובא בשיטה מקובצת בשם הרא"ה שמדובר במי "שכוונתו להזיק".

מאידך, התוספות (ד"ה כסויי) כתבו שמדובר "אפילו במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף".

אפשר להבין שנחלקו בהבנת מהות החיוב בדיני שמיים. לדעת המאירי והרא"ה, עניינו של החיוב הוא הטלת קנס על אדם המתנהג בצורה לא ראויה. לדבריהם אין הצדקה משפטית אמתית לחייב אותו בתשלומים, ורק כאשר הוא עושה את מעשיו מתוך כוונות זדון – יש לקנוס אותו על כך.

לעומתם, התוספות סבורים שבעצם פעולת הנזק יש בסיס לחיוב, אלא שחסר המגע הישיר שמחייב בדיני אדם. משום כך אין חשיבות לכוונת האדם, והמעשה לבדו מחייב אותו בדיני שמיים.

לאור הבנה זו יש מקום לקשור בין מחלוקת זו למחלוקת האחרונים בשאלה האם כאשר הניזק תפס את ממון המזיק, הוא יכול לגבות את המגיע לו בדיני שמים (ראה בגידולי שמואל כאן).

הגרי"ד בשיעוריו (רשימות שיעורים שם) ניתח את המחלוקת באופן דומה לזה שהצגנו לעיל, אך נראה שיש להעיר על דבריו שתי הערות:

ראשית, יש לשים לב לאופן שבו נימקו התוספות את עמדתם: "מ"מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך". דהיינו, גם לשיטתם החיוב מהווה קנס על רשלנותו של האדם, והם אינם סבורים שהוא חייב על המעשה עצמו (ועיין ים של שלמה ב"ק ו, ד).

שנית, נראה שיש מקום לחלק בין סוגים שונים של נזקים. אמנם המהרי"ט (א, צה) למד מדברי התוספות שיש לפטור כל גרמא בנזיקין מדיני שמיים כאשר הנזק לא נעשה במתכוון, אך התוספות התייחסו רק למצב שבו אדם הופך את תבואתו של חבירו ל"טמון". במקרה כזה אין שום נזק שנגרם ממעשיו של האדם, אלא רק שינוי המעמד של התבואה באופן שישפיע על חיוב הנזיקין של המזיק. משום כך ייתכן שדווקא כאן החיוב בדיני שמיים תלוי בכוונת העושה, ואילו במקומות שבהם נגרם נזק של ממש, גם אם בגרמא, החיוב לא יהיה תלוי בכוונת האדם.

ניתן להביא סיוע אפשרי לחילוק זה מדברי המאירי, אשר מצד אחד תלה את חיוב הטומן תבואת חבירו בכוונה להזיק, ומצד שני כתב (נו ע"א ד"ה כל) שבאופן כללי יש להתייחס לחיוב בידי שמיים כאל חיוב ממוני גמור, שמי שאינו מקיים אותו "תורת גזלה חלה עליו".