בבא קמא | דף נח | מבריח ארי מנכסי חברו

במשנתנו נאמר:

"נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית".

הגמרא מציינת שדין המשנה נכון הן במקום שבו הבהמה נהנתה מאכילת התבואה בשדה שאליה היא נפלה, והן אם נהנתה מכך שהתבואה ריככה את נפילתה:

"לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית, אבל נחבטה - אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, ומה שנהנית נמי לא משלם, קמ"ל".

הגמרא ממשיכה ומסבירה מדוע משנתנו שונה ממקרה בו אדם מבריח ארי מנכסי חברו, ומציעה שני הבדלים:

"ואימא ה"נ! מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא, האי לאו מדעתו; אי נמי, מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא, האי אית ליה פסידא".

המאירי (על אתר) מסביר את יסוד הפטור של מבריח ארי מנכסי חברו:

"ופירשו גדולי המפרשים דמצוה הוא דקא עביד".

לדבריו הפטור נובע מכך שיש חובה על האדם הרואה ארי בנכסי חברו להציל את ממון חברו. מקורה של חובה זו הוא חיוב מצוותי של הקב"ה.

לעומת זאת, מדברי ר"י בתוס' (ד"ה א"נ) נראה שיסוד הפטור של מבריח ארי מנכסי חברו שונה:

"ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו".

מדברים אלו עולה שהפטור במבריח ארי הוא רק במקרה שבו אין וודאות שיגרם נזק אלמלא התערבותו של המבריח, וממילא הברחה שבוודאי מצילה את ממונו של בעה"ב תחייב בתשלום.

ר' דוד פוברסקי בשיעוריו למסכת בבא קמא חוקר האם חיוב התשלום בעקבות הברחת ארי הוא על פעולת ההצלה או על החפץ שאותו הציל המבריח. לחקירה זו ישנה נפקא מינה לגבי גובה החיוב: האם מחשבים את גובה החיוב ע"פ החפץ שאותו הציל המבריח, או ע"פ המאמץ שהוא השקיע בהצלה זו.

יתכן שיש מקום לחקירה זו כבר במחלוקת הראשונים שהבאנו – ע"פ המאירי חובת התשלום אמורה להיות על המאמץ הכרוך בפעולת ההצלה, וממילא יש פטור מכיוון שפעולה זו היא מצווה ואין לקחת עליה תשלום; ולעומת זאת לדעת ר"י החיוב אמור להיות כתשלום על החפץ שאותו הציל המבריח, וממילא כאשר לא בטוח שהוא הציל את החפץ – אין לו יכולת לגבות תשלום למרות טרחתו.