בבא קמא | דף סד | כלל ופרט וכלל

סוגייתנו דנה באריכות באחת המידות המיוחדות שהתורה נדרשת בהן: "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט". ננסה להבין את משמעותה של מידה זו, ומתוך כך לנתח מחלוקת ראשונים המופיעה בסוגייתנו.

השאלה היסודית בהבנת מידה זו מוצגת בספר יבין שמועה של ר' שלמה אלגאזי (המידה השביעית):

"אבל קשה קצת בה, שהרי פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט, ואתרבו בהו כל מילי. וכשיש כלל אחר קודם הפרט ובא למעט שלא נדון בו אלא מעין הפרט, ויהיה כלל אחד בסוף מרובה יותר משני כללים אחד בתחילה אחד בסוף, זו תמיהה!"

ר"ש אלגאזי מקשה שמכיוון שכאשר יש לנו רק "פרט וכלל" אנו מרבים הכל באופן גורף, קשה להבין מסברה מדוע שני כללים ירבו פחות. הוא עצמו משיב שמידה זו חורגת מן הכללים המוכרים לנו במידות של "כלל ופרט", וכן מפורש גם בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' צה).

ניסוח של עמדה זו בטרמינולוגיה של תורת הסוד אפשר למצוא בדברי ר' חיים ויטאל בעץ חיים (שער מאמרי רז"ל, מדרשים). לדעתו, בשתי המידות של "כלל ופרט" ו"פרט וכלל" מייצג הכלל את התפארת (הכוללת את כל שש הספירות של זעיר אנפין), והפרט את המלכות (שעניינה ההתפרטות המעשית). "כלל ופרט" הוא מצב שבו המלכות מקבלת מן הכלל ומנתבת אותו לפרטים מסוימים, ואילו "פרט וכלל" הוא מצב שבו התפארת מתגברת על המלכות ומיישמת את הכלל העליון. את ההתרחשות המיוחדת של מידת "כלל ופרט וכלל" הוא מתאר באופן הבא:

"ולפעמים תעלה המלכות למעלה מיסוד ותכריע בין ת"ת ליסוד, וזהו כלל ופרט וכלל".

כלומר – יש כאן חריגה מן התבנית הרגילה, כאשר המלכות (שנמצאת לרוב בתחתית שרשרת הספירות) עולה למעלה, מתגברת על הכללים ומכריעה ביניהם.

אך יש מרבותינו הראשונים שניתחו מידה זו על פי הכללים של "כלל ופרט" ו"פרט וכלל", וכך העניקו משמעות לצורתה של המידה. כך למשל כתב רש"י בשבועות (ד ע"ב ד"ה דדריש):

"שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה 'אין בכלל אלא מה שבפרט', וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא... די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט... דלהכי אהני כלל קמא למעוטי. והיינו דאומר 'כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט', כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע"י כלל האחרון, אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו".

מלשונו של רש"י עולה שיש כאן סוג של תהליך דיאלקטי. בשלב הראשון הדין נאמר בצורה כללית, ובשלב השני הפרט מצמצם אותו באופן גורף. בשלב השלישי הכלל האחרון מגיע ומבקש לרבות הכל, אלא שהוא אינו מצליח לעשות זאת באופן מוחלט. בהסבר הדבר כתב רבנו פרץ (בחידושיו לנזיר לה ע"א) "שהכלל הראשון נותן לו קיום לפרט", וגורם לכך שהכלל השני לא יבטל אותו לגמרי. ברש"י עצמו לא לגמרי ברור מהו אופי התהליך של "כלל ופרט וכלל", אך ברור שיש תהליך כזה, ולא מדובר על פשרה בין שתי מידות נפרדות.

כמו כן, יש להדגיש שבאופן בסיסי התוצר של מידה זו הוא תוצר של "פרט וכלל", היינו שהכלל השני מרבה הכל, אלא שקיים סיוג לריבוי זה והוא מרבה רק "כעין הפרט".

מתוך חקירה זו נשוב לסוגייתנו. בגמרא (סד ע"ב) מבואר שבכלל ופרט וכלל אי אפשר לרבות יותר מאשר הכלל האחרון, ופירש רש"י (ד"ה ה"ג) שמכיוון שכלל זה יוצר את הריבוי – אין שום מקום לרבות מעבר לו. מדברי רש"י עולה שאפשר לרבות יותר מן הכלל הראשון כל עוד הריבוי כלול בכלל האחרון, וכך מפורש גם ברא"ש המובא בשטמ"ק (ב"ק נד ע"ב).

אמנם, דעת ר' ישעיה (המובא בשטמ"ק שם) היא שאי אפשר לרבות דבר שאינו כלול בכלל הראשון, ויש לדון מהי הסברה של שיטה זו ומהי המחלוקת שבינה ובין דעת רש"י והרא"ש.

ונראה לבאר שרש"י לשיטתו, שמידת "כלל ופרט וכלל" היא למעשה מידת "פרט וכלל", וממילא ברור שאי אפשר לרבות מעבר לכלל השני, אך אין סיבה שלא לרבות מעבר לכלל הראשון – שהוא רק גורם שמחזק את הפרט.

מאידך, שיטת ר' ישעיה מתאימה לשיטת ר"ש אלגאזי ור' חיים ויטאל, שבמידה זו הפרט שולט על הכללים שמשני צדדיו ו"מכריע ביניהם". לפי שיטה זו מסתבר שהכרעת הפרט אינה יכולה לחרוג מאף אחד מן הכללים.