בבא קמא דף עב – עד זומם חידוש הוא

  • הרב ישי יסלזון

"איתמר: עד זומם, אביי אמר – למפרע הוא נפסל, רבא אמר – מכאן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר למפרע הוא נפסל – מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע, והתורה אמרה 'אל תשת רשע עד'. רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל – עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו, מאי חזית דציית להני? ציית להני! הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך".

רבא סובר שעד זומם יפסל רק בעדויות הבאות שלו מכיון שהוא חידוש. רבא אף מסביר מה החידוש – בדרך כלל במקרה שבו יש סתירה בין שתי כיתות עדים איננו יכולים להכריע, שכן "מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני". בעדים זוממים חידשה התורה שאנו מאמינים לעדים המזימים יותר מאשר לעדים המוזמים.

הכסף משנה בהלכות עדות (פי"ח ה"ג) כותב:

"עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ואף על גב דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כוותיה, הא דלית הלכתא כוותיה היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע, אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא".

לשיטתו לכו"ע עד זומם חידוש הוא, אלא שהמחלוקת היא האם עובדה זו משפיעה על זמן פסילתו או לא.

מצאנו בראשונים כמה סברות מדוע בכל זאת אנחנו מאמינים לעדים המזימים יותר.

הרמב"ן בספר דברים (יט, יח) דן בשאלה זו – מדוע העדים המזימים נאמנים יותר מן הזוממים. בסיום דבריו הוא מגיע למסקנה:

"והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך".

ע"פ הרמב"ן, העדים המוזמים אינם נאמנים להעיד על עצמם האם הם היו באותו מקום או לא, מכיון ש"אדם קרוב אצל עצמו". ממילא יוצא שאין כאן עדות שעומדת נגד העדים המזימים, ולכן אנחנו מאמינים להם.

הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) הולך בכיוון אחר ומסביר ששקרנים משקרים, בד"כ, רק כאשר השקר הוא קטן ואינם ממציאים דבר חדש לחלוטין:

"ידוע הוא שאפילו מי שמוחזק בשקר, אינו רגיל להיות משקר בדבר שהוא עשוי להתברר... וידוע הוא שרוב המשקרים לא היו בודים מלבם דבר חדש שלא היה כלל, אבל במעשה אחר שנעשה, ישקרו וישנו צורתו ותכונתו, מפני שאין הדבר שישקרו בו עשוי להתברר, אחר אשר המעשה נעשה. ואם ימצא מכזב [ש]יהיה בודה מלבו מעשה (אחד) [חדש] לגמרי, יהיה זה זר מאד".

בעקבות ההנחה הפסיכולוגית הזו מבין הר"ן שישנה נאמנות גדולה יותר לעדים המזימים, שכן קשה יותר להאמין שהם ימציאו סיפור רחוק כל כך מליבם (בייחוד כאשר הסיפור הזה סותר את סיפור העדים המוזמים).