דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא דף עו – בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית

סוגייתנו עוסקת בשאלה האם מי שגנב והקדיש חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, כדין מי שגנב ומכר. מסקנת הסוגיה היא שאין לחייב, שכן קיים הבדל של ממש בין "מכירה להדיוט" ובין "מכירה לשמיים": במכירה להדיוט, זהות החפץ משתנה והוא הופך מממון ראובן לממון שמעון. במכירה לשמיים, דהיינו בהקדש, החפץ עודנו רשום על שם בעליו, אלא שהוא מחוייב להביאו כקורבן.

והנה בגמרא להלן בדף ע"ט מתבצעת "פניית פרסה", והגמרא קובעת בפירוש שהגונב ומקדיש חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, משום שאין כל הבדל בין מכירה להדיוט ובין מכירה לשמיים.

התוספות שם השתוממו על הסתירה החזיתית שבין שתי הסוגיות, והציעו לתרצה לאור הבחנה יסודית בעולם הקדשים, בין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית. לדעת התוספות המקדיש למזבח אינו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, משום שמדובר על קורבן אישי שלו, וכדרך שנאמר בסוגייתנו "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". אך המקדיש לבדק הבית מבצע פעולה שהיא ממונית ביסודה, והיא מקבילה למכר רגיל: מעיקרא תורא דראובן, והשתא תורא דהקדש. התוספות מסבירים שהגמרא בדף ע"ו לא ראתה צורך "לפלוג וליתני בדידה", דהיינו להזכיר בפירוש את ההבדל בין גנב והקדיש למזבח ובין גנב והקדיש לבדק הבית, משום שמדובר על הבדל פשוט וברור מאליו.

תירוצם של התוספות לא היה מקובל על כל הראשונים. כך, למשל, פוסק הרמב"ם (גניבה, ב' ו') שהגונב ומקדיש פטור מתשלומי ד' וה' כפשטות סוגייתנו בדף ע"ו. הראב"ד משיג על הרמב"ם, וכותב כדעת התוספות שיש לחלק בין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, אולם המגיד משנה שם משיב שהבחנה כה בסיסית צריכה היתה להיות מובאת במשנה או בגמרא, ומשחז"ל לא הבחינו כך – על כורחנו שיש בכך מחלוקת סוגיות, והרמב"ם הכריע כהלכה הפשוטה שבסוגייתנו.

והנה אף שהרמב"ם, כאמור, דחה את תירוצם של התוספות, נראה שאף הוא מודה לעצם ההבחנה שבין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצד הגדרת זהותם ושיוכם הממוני. הגר"ח מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם בהלכות מעילה, ב' ה') דן בכך בהרחבה רבה, והסביר:

"בקדשי מזבח ... עיקר קדושתן למצותן, משא"כ בקדשי בדק הבית, דנעשה ע"י ההקדש קנין גבוה בעצם הדבר המוקדש".

ובלשון הבריסקאית המקובלת: קדשי בדק הבית קדושים בקדושה עצמית, בעוד שקדשי מזבח קדושים בקדושת יעוד, ומטרתם היא הקרבה בלבד, בלי קשר למעמדם הממוני.

הנפקא-מינה שעליה מדבר הגר"ח שם היא איסור מעילה ב"נעשית מצוותו". הוא מסביר שהכלל שלפיו תשמיש קדושה שנעשתה מצוותו יצא מאיסור מעילה נכון אך ורק בקדשי מזבח. קדשי מזבח מיועדים מראש למטרה מסוימת, ומשהושלמה מטרה זו שוב אין בהם קדושה ואין איסור למעול בהם. אך בקדשי בדק הבית כלל זה אינו נכון, שכן סוף סוף מדובר על ממון ההקדש, ואף אם נעשית מצוותו, אסור למעול ולגזול מן ההקדש.

נפקא-מינה נוספת מצויה ברמב"ם בהלכות ערכין וחרמין (ו' ח'), שם פסק על פי הסוגיה במעילה (דף ל"ב, וראה את עיוננו לדף היומיומי שם) שניתן להקדיש קדשי מזבח ב"הקדש עילוי". כלומר – מי שהקדיש בהמה לקורבן רשאי להקדיש בנוסף את דמיה לבדק הבית, ועליו לשלם את הסכום להקדש. לעומת זאת, מי שהקדיש חפץ לבדק הבית אינו יכול להקדישו הקדש עילוי, ומסביר הרמב"ם "ואין קדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו". גם כאן, קדשי מזבח מוגדרים כ"תורא דראובן", אך קדשי בדק הבית הם בגדר "דבר שאינו שלו".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)